אתמול בלילה ישב אצלי בוקובסקי, נכנס לחדרי מתנדנד עם בירה מטפטפת וסיגר זול, נשכב מיוזע ומסריח על המיטה שלי והחל מאפר על הרצפה. הוא אמר לי להוריד את האקדח שאני מכוונת לעצמי באדישות לראש, שזה עלול להיות טוב מדי ובתור יוצרת אסור לי חלילה ליהנות. שאלתי אותו מה הלאה? מה לעשות? הוא אמר שבחורות לא יודעות לכתוב, תהיתי אם הוא רומז לי לעבור ניתוח לשינוי מין. הוא כיבה את הסיגר על המזרן, אמר לי אף פעם לא להאמין לרופאים, "רק תעשני יותר ותשתי עוד בירה" , ממש מוטו נהדר לחיים... "הבירה היא דם מתמשך. \ מאהבת מתמשכת".
הוא החל מתחקר אותי באצבע מאשימה, איך זה שכשגבר חדש נכנס לחיי אני מביאה לו ספר של אתגר קרת ולא ספר שלו, אמרתי לו שהגבר שאני אשאר איתו אז אני לא אצטרך לתת לו ספר של בוקובסקי. הוא חייך חצי במבוכה ואמר שזה טיפשי, "מה את רוצה. גבר שרק ישתה הרבה, יעשן המון, יהמר ויכתוב?" הנהנתי מאשרת את דבריו, "אוי, ילדונת (תרגום גרוע ל Kido) אם רק הייתי קצת פחות גוויה...".
אולי תסבירי לי ולעצמך כבר מה את מחפשת? אני ממלמלת קלות, "אולי קצת את החופש?", והוא מתפלץ "חופש?!?!" זועק אליי כמעט מבועת מהמחשבה המטופשת שלי, "כשנשים יפסיקו לשאת\ מראות איתן\ לכל מקום\ אולי אז\ הן יוכלו לדבר איתי\ על \ שחרור" חוץ מזה, את לנצח תהיי עבד לכתיבה שלך, ככה אנחנו, אני מבין את זה, אני מכיר את המחשבה הזאת שלך, הלוואי והיינו טיפשים ורגילים כמו כולם, זה היה עושה את החיים שלנו הרבה פחות מסובכים, כי לא היינו אנחנו, לא היינו אנחנו שנסבך אותם כל הזמן.
אני אתן לך את חמשת הגדולים שלי, איך להיות סופר גדול, באשר לגברים אני חושב שצריך לאלץ גבר לכתוב בחדר מלא גולגלות, כשסביבו תלויות חתיכות בשר מכורסמות על ידי עכברושים עצלנים ושמנים, אך באשר לך, גברתי הצעירה... "אתה מתכוון שרק כך גברים יוכלו לכתוב על מחסור? על פחד? על האנושיות הדוחה?" הוא מסנן לי בשקט, תתרגמי את זה איך שאת רוצה.
"אתה צריך לזיין הרבה מאוד נשים\ נשים יפות \ ולכתוב כמה שירי אהבה סבירים" את יכולה לשכב עם כמה גברים ממש גרועים במיטה ועוד איזה שניים שלושה ממש נהדרים שלא תשכחי, בשירי אהבה שאת כותבת צריכים לשלוט הציניות והמרירות, תביני גברים, ותהיי אטומה לרגשות, אף אחד היום כבר לא אוהב קיטש, כשאת כותבת שירי אהבה תשלבי אותם בשירי זעם, כמו פטי סמית' (יכול להיות שהוא היה אומר משהו אחר אם עיניו לא היו נופלות בדיוק על הפוסטר שמול המיטה), כאלה שגם גברים יוכלו לקרוא ולרצות עוד ממך, ואל תשכחי, להיות עוצרת נשימה, למכור סקס בכמויות, למכור סקס בלי להגיד את המילה סקס, אחרי הכל, את בחורה.
"רק תשתה עוד בירה \ עוד ועוד בירה " ואת זה כבר אמרתי לך קודם, "הבירה היא דם מתמשך. \ מאהבת מתמשכת" , תחייכי הרבה בעצבות ותתנשאי מעל אנשים אחרים, תשבי על הכיסא הגבוה בבאר, תהיי עסוקה בשלך, מי שרוצה אותך כבר ייגש בעצמו, אם הוא במקום קטנטן לא מתקרב לסטנדרטים שלך, נפנפי אותו בנונשלנטיות, את יכולה. אנחנו לא יותר טובים מהם, אבל אנחנו כן נבדלים מהם.
"ואל תשכח את הברהמס שלך\ את הבאך שלך ואת\ הבירה" – רק המוזיקה והבירה זה מה שיציל אותך, את יכולה לשמוע גם כל מני דברים חדשים כאלה שצעירים אוהבים היום, כמו ליאונארד כהן והביטלס. פשוט אנחנו צריכים לשמוע את מה שגורם לנו להרגיש גאווה כשאנחנו שומעים את זה, מוזיקה כזאת שיש לה כבוד, גם אם מדובר בכבוד המפוקפק ביותר.
"המנע מכרטיסי אשראי\ או מתשלום של משהו\ בזמן" טוב, בזה את אפילו מנצחת אותי, רק תפסיקי להיות כל כך מודאגת בקשר לזה! אז שירדפו אחריך מהבנק! שירדפו עוד הרבה, בסוף תחזירי להם את כל החובות ושתהי עשירה תעזבי אותם.
והכי חשוב! "טעימה מוקדמת של המוות איה בהכרח דבר רע" ואת זה אפשר ללמוד מהרבה סופרים ומשוררים שיכורים שהיו מועדים לביש מזל ופורענות. ארנסט המינגווי היה הכי מצחיק, כל הזמן היה חוטף מכות כשהיה שיכור , אבל בנינו, ואת זה רק אנשים כמונו מבינים, אין דבר מצחיק יותר מלטוס כשאתה שיכור. בואי ביחד נמנה את התאונות שעברו עליו, הוא פותח את הביוגרפיה של המינגווי ומתחיל להקריא בהרצאתיות מרשימה, תקשיבי טוב, אולי זה יגרום לך לקצת השראה, אולי משהו מזה גרם לו להיות סופר יותר טוב.
באביב 1918, הוא נותן אגרוף בתיבת זכוכית ונחתך, טוב זה לא רציני, אני זוכר את הפעם ההיא שנגחת בשולחן זכוכית, זה היה מצחיק, אני משפשפת את הצלקת הקטנה שנותרה במצחי ומחייכת בחיוך נוסטלגי אידיוטי. ביוני 1920 הוא הלך יחף על זכוכית מנופצת ושוב נחתך, טוב נו, למי מאיתנו זה לא קרה, אני משחזרת בראשי, אלפי פעמים שנכנסתי לאחר ליל שכרות, או אפילו פקחות מוחלטת למיטה, עם רגל מדממת משברי זכוכיות. יולי 1920, הוא נופל על זיז בסירה וסובל מדימום פנימי בבטן. אפריל 1922, התפוצץ לידו תנור חימום מים ממתכת, כוויות ופציעות מרסיסים, "טוב", אני נכנסת לדבריו של אדון בוקובסקי, "הפעם זו לא ממש הייתה אשמתו!" , הוא ממשיך בהרצאה שלו, מאי 1927, הוא חותך את כף הרגל שלו ומפתח שם אנתרקס, בוקובסקי מרים עיניו מהספר ומסתכל אליי , "בחיי איזה ביש מזל דוחה הוא! , אני מתפלא שהוא היה סופר ולא עבד בזבל... למרות שכולנו דיי עובדים בזבל... " אני מסתכלת עליו בחיוך "כי הסיפורים שלך על חצ'קונים, דיזנטריה ושלשולים ממש מלבבים הא?".
"שנמשיך?" אני מהנהנת בחיוב ומחייכת, כל העניין הזה מאוד משעשע אותי. "במרץ 1928", הוא מכריז בקולניות, "המינגווי היקר הפיל על ראשו חלון תיקרה שהוא חשב בטעות לשרשרת להורדת המים בשירותים, התוצאה – סימן כחול גדול ו 9 תפרים. נובמבר 1930, תאונת דרכים , איך שכחנו להגיע לאלו. עכשיו תקשיבי לזה! ממש סלפסטיק! אפשר לעשות סרט של צ'אפלין על הקטע הזה! אפריל 1935, רגע לפני שהוא מוודא הריגת כריש על ידי קולט 0.22 שנמצא ביאכטה שלו, הכריש קופץ ופוגע בצלצל שנורה לעבר המינגווי, שורט לו את היד וגורם לפליטת כדור מהאקדח, הקליע פוגע בשפת הפליז של הספינה, הרסיסים יוצרים חור ברוחב 8 ס"מ מתחת לאחת הברכיים שלו, קרע בשוק וכמה שריטות".
את יודעת, זה ממש עצוב כל זה "... אָז אֵיפֹה הֵם\ ?ההמינגויים, הט.ס. אליוטים, הַפָּאוּנְדִים\
הָאִי.אִי. קמיניגסים, הג'פרים, הוויליאם קרלוס\ ווליאימסים\ אֵיפֹה טומס וולף? וויליאם\
סרויאן? הנרי\ מִילֶר, סלין, פנטה, דוֹס\ פסוס\?אֵיפֹה \
הֵם? מֵתִים, אֲנִי יוֹדֵעַ\ אֲבָל אֵיפֹה הַמַחְלִיפִים? \ אֵיפֹה הַחֲדָשִׁים\ הָאֲחֵרִים?
לְדַעְתִי, הַחֲבוּרָה הָעַכְשָׁוִית הֵם קְבוּצָה\ שֶׁל חַקְיָנִים\ רַכִּים... יֵשׁ כָּזֶה אָבְדָן\ שֶׁל כֹּחַ טִבְעִי\וְיָפֶה..."
הוא נושם עמוק ומתיישב על קצה המיטה, אני ניגשת לשבת על הכסא מולו ומשלבת ידיים כדי שימשיך, הוא מרים את ראשו מהספר, "פברואר 1936, בועט בשער ביתו הנעול ושובר את בוהן ימין. אחרי זה,בסביבות 1937 או 38 , תלוי את מי שואלים, הוא מדגים לבן של חברים כיצד בועטים בכדור ותוקע את הרגל בתוך מראה. בחיי ביש מזל הבחורצ'יק, אוגוסט 1938, שורט את אישון עין שמאל, שגם ככה לא ממש מתפקדת. מאי 1944, בזמן ההאפלה (מלחמת העולם השניה אנד סטאף), מכונית שמסיעה אותו למלון בלונדון, נתקעת במיכל מים, הוא חוטף זעזוע מח שני, 57 תפרים בראש ונפיחות קשה בברכיים".
"צ'ארלס..", אני מנסה לעצור אותו, "זה כבר יותר מדי תאונות" , "חכי ילדונת! (עוד פעם תרגום גרוע ל Kido), הוא מחייך אליי , "אנחנו רק ב1944, יש עוד זמן עד ל1961! " , אני נושמת בעייפות ומדליקה סיגריה, "תמשיך..." הוא אומר שאני צריכה לנסות להתחיל להשתמש בפילטר מאורך לסיגריה, שזה יקנה לי מראה יותר קלאסי, השבתי שזה יקנה לי מראה יותר סנובי וגם ככה חושבים שאני יותר מדי מרימה את האף, הוא השיב לי שעליי להתנהג איך שנראה לי, גם אם זה להיות מרושעת, חסרת רגשות וסנובית, בסוף יבוא מישהו שיחשוב שזה מקסים.
"אוגוסט 1944, בצרפת הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא קופץ מהאופנוע שלו לתעלה, כדי לחמוק מטיל נ"ט ומאש צלפים גרמנים, חובט את הראש בסלע, נשרט בפנים, חוטף זעזוע מח שלישי ועוד שלל תופעות לוואי". פתאום הוא עוצר הכל משמיט את הספר וצוחק, אני קמה ולוקחת את הספר אליי, "בספטמבר 1949 הוא נכנס לכלוב של אריות קרקס שלא ממש רצו לשחק איתו... בא נגיד שהוא לא רק נעלב מזה... ביולי 1950, הוא מחליק על היאכטה שלו בחוף המזרחי, בלה, בלה, בלה, זעזוע מח רביעי".
צ'ארלס נרגע ולוקח ממני את הספר בחזרה, מכחכח בגרונו וממשיך, "באוקטובר 1953, במהלך מסע בקניה, הוא נופל מלנד- רובר שלקח פניה חדה, הוא נחתך בפנים ופורק את הכתף, ינואר 1954, הוא פורק את הכתף השנייה בתאונת מטוס באפריקה, עוד בינואר 1954, כמה ימים אחרי התאונה הקודמת, המינגווי היקר נקלע לתאונת מטוס נוספת, הוא פורץ את דלת המטוס עם הראש, התוצאות: זעזוע מח חמישי, שבר בגולגולת, דימום בקרקפת, שני דיסקים סדוקים, נקע ביד, נקע בכתף, דימום פנימי, קרע בכבד, בכליה, בטחול, כוויות מדרגה ראשונה בזרועות, בפנים ובראש, נזק לראיה ולשמיעה ושיתוק בשריר הסוגר". אני מעקמת את פניי בחוסר הבנה, צ'ארלס מסביר לי שפשוט היה בורח לו כל הזמן, אני מעקמת את פניי עוד יותר."בפברואר 1954 הוא מסייע בכיבוי סבך שיחים בוער וחוטף כוויות בדרגה שנייה ושישית מהשפתיים ועד הרגליים. אוקטובר 1958, אנחנו כבר מתקרבים לסוף ילדתי, הסכיתי. אז איפה הייתי? אוקטובר 1958, הוא מנסה לקפוץ מעל גדר תיל גבוהה, נוקע את הקרסול ופוגע בגיד העקב. וב 2 ביולי 1961, הוא יורה לעצמו בראש ברובה ציד כפול קנה, ומת. עכשיו... מה למדת מזה ילדתי? ", אני משיבה בחיוך,"לא למדתי כלום, אבל זה מאוד שעשע אותי..." צ'ארלס סוגר את הספר, "אני לא בטוח שאת מר המינגווי היקר זה שעשע כל כך...".
"הַדָבָר
הֶחָשׁוּב
הוּא
הַדָבָר
הַמוּבָן מֵאֵלָיו
שֶׁאִישׁ
אֵינוֹ אוֹמֵר."
חשוב לציין שמאז אותו יום -
הפסקתי לעשן (כמה פעמים).
התחלתי לבקר את הדוקטור
פעם בחצי
שנה, בדר"כ
בדצמבר
ומרץ.
התחלתי לקרוא סיפורים
קצרים של
חכמים סינים,
כמו
מורקאמי וההוא
עם האטריות.
התחלתי לשמוע מוזיקה
שאני רוצה לשמוע.
לשתות,
לא הפסקתי.
הסקס נהדר,
גם לבד,
אבל המוזה
כמעט
גוועת,
כמעט
ומתה.
חבל.
כל הציטוטים הנהדרים הם משיריו של צ'רלי בוקובסקי, כל הציטוטים האנציקלופדים משהו על המינגוויי הם מהביוגרפיה של ארנסט המינגוויי בהוצאת שכחתי, סורי.
לטקסטים, מוזיקה, סרטים ועניינים:
