יום רביעי, 6 ביולי 2011

נסיון [עוד לא מה שתכננתי לעשות פה]\ עוד פעם המינגוויי, עוד פעם ארספואטיקה בגרוש:

אז הבנתי בסופו של דבר שעדיף לי לשמור כוחות, לשבת בכסא ולהעמיד פנים שאני המינגוויי, או ג'ייק בארנס שזה בעצם ההמינגווי שהיא רואה אצלה בראש.

הגיבור האלכוהוליסט שלי התעייף מהחיים. הוא לא יכול להיות יצירתי במעשיו. הוא נדחף ונמשך, מרגע לרגע, מסיטואציה לסיטואציה, הוא נושם את האוויר שחולף באפו ולא אפו הוא זה שמשתוקק לדבר מה מסוים.
אולי, זה בגלל שדרשתי ממנו יותר מדי, בסך הכל הוא פאסיבי ולא ימשיך אם לא אכתוב אותו ממשיך. ולא יוסיף אם לא אכתוב אותו מוסיף.
[והוא קם וקורא בקול:]

"אני אדם! אני חי!"

[וזה רק כי אמרתי לו לקום ולקרוא כך:]

מרגע לרגע אני חווה מעין שינוי בתודעתי שלי עצמי. אני רוצה להיות דמות אחרת, חדשה ומקורית אך את מוסיפה לכתוב אותי כמו דמות קיימת בספרות הפופולארית, אני לא מקורי ולא חדש ואני תוהה אם בכלל ניתן להיות משהו חדש? אולי רק אסתפק בלהרגיש שאיני מחדש דבר מה בדיוק, אולי חוזר על דבר מה שלא חזרו עליו שנים. כמובן, בפרספקטיבה אישית לגמרי ורפרנסים לפוליטיקה, וסרטים שנעשו אחרי 1990.

זה לא יעזור. בערך משנות העשרים של המאה הקודמת – הגיבורים הם שיכורים. הם שיכורים והם מאוהבים בעצמם. והם כל כך ספוגיים ופאסיבים.
אתה תקום.
אתה תקום ותעשה ותפעל!
כי אני לא יודעת איך להפעיל אותך. רק תקום כבר מהכסא המסריח הזה לפני שכבר יהיו לך פצעי לחץ על העכוז הלבן שלך!

קמתי.

אתה רוצה לצאת למסע?

לא, לא כל כך
[הוא עיווה את פניו בחוסר נוחות]
אני מעווה את פני בחוסר נוחות.
אין לי כוח לזה היום.
אבל שתדעי שאפשר גם בלי שאעשה עכשיו, אפשר שאספר מה עשיתי אתמול.

אבל אני יודעת מה עשית אתמול. כבר כתבתי את זה פעם.

או שכתב אותי אדם אחר.
את לא יכולה להיות אותו אדם שכתב לי את הרפתקאות חיי הגדולות. לא יכולה לכתוב את השיממון בכזו תשוקה. זהו. זה משהו בך שלא בסדר. קודם כל או שתכתבי את ג'ייק בארנס או שתכתבי שוב את עצמך. בכל מקרה – מכלול האנשים המעניינים שאת מסוגלת לכתוב הינו מצומצם להחריד. שמת לב לזה שאני אפילו לא מדבר כמו עצמי? מה קרה?

פסיכולוגיה בגרוש!
זו רק אני ואני ואני.

ושכחת גם אותי כרגיל.

לא שכחתי כמו שהתכוונתי להתעלם.
אם אני פשוט אמחק את המילים...?
בעצם זו לא אני שבראתי אותך. אם זו הייתה אני אז גם יכולתי לשנות אותך. מוגזם מדי. כולם היו שיכורים. שיכורים ומודרניסטים. ולך בכלל קוראים בשם אחר. אני אקרא לך "סיימון" או "קלארנס" או "בובי" – אבל...
[ועכשיו אתה חייב לקום ולקטוע את דברי במהירות ובנחרצות]

אבל תמיד תרצי שאהיה ג'ייק.

טוב, אז מ-ח-דש!
אנחנו כבר לא בתל אביב. אף פעם לא היינו בה. אנחנו בלוס אנג'לס.

כמה מפתיע! באמת...
[הוא מגלגל עיניים, מעקם שפתיים ונאנח בקולניות של התקף סטרידו]

בובי הרכיב משקפייים, אבל רק כשהוא קרא. עקב כך הוא לא השקיע יותר מדי בתיקונם כשנשברו והרכיבם על אפו כשגשרם מודבק באיזולירבנד. הוא החליט שהרכות של נייר ההדבקה הנבחר לגיטימית לחלוטין בכדי שישאירו עד להודעה חדשה. אבל הודעה חדשה לא הגיעה...

לתגובות וכאלה: 

walterh1900@nospammail.net

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה