יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

פלייליסט למוות קטן - קטע ארכיון*


אילנה וירצר, נולדה לפני עשרים ואחת שנים, לטענתה היא נמצאת בעולמינו עשרים ואחת שנים יותר מדיי. אילנה וירצר היא בחורה חזקה וחייכנית, אז מה אם בלילה היא בוכה לפעמים? אילנה מנסה לרצות אנשים, את ההורים ואת מעט החברים שלה, משתדלת להיות ילדה טובה ולא לתת לעצבים הרופפים שלה להראות את רגשותיה כלפי חוץ. היא משתדלת שלא לבכות, כדי שלא יגידו שהיא משוגעת וכדי שהוא לא ילך עוד יותר רחוק. אף אחד לא ביקש מאילנה לנגן ולשיר, בעצם אף אחד לא ציפה שתעשה כך. אף אחד לא ציפה ממנה להצליח במשהו, אולי שתהיה רגילה? סביר שתהיה כישלון, כך חשבה בשעה שהכינה את עצמה לקראת הפתרון שלה, שתבוא לבסוף ההקלה.

1.      James Dean Bradfield - Still A Long Way To Go
אולי תשנה קצת את דעתה? אילנה קיוותה שהשיר הזה ייתן לה קצת תקווה, “הדרך עוד ארוכה", או משהו כזה. קיוותה שיעברו בראשה מחשבות על לימודים ועל הטיול שהיא חלמה עליו. קיוותה לדמיין את העתיד הנפלא שהיה צפוי לה, בית יפה עם גינה, ילדים משחקים בדשא והיא והוא חבוקים על הספה ומביטים על ילדיהם המשתובבים. היא קיוותה לחשוב על דרך אחרת, על כל דבר אחר. ונעצרה כל רגע במחשבה שהיא לא תגיע אף פעם לחלומות הטיפשיים הללו. בקבוק היין היה פתוח על שולחנה והיא מזגה מעט מנוזל האדום אל תוך הגביע, חשבה שוב במלנכוליות כי כנראה שזה הגביע היחיד שהיא תזכה להחזיק. פתחה הקופסה של כדורי השינה ושפכה מעט על השולחן לידה. ה"פלייליסט" היה מוכן כבר, היא גמעה את מעט הכדורים שהיו על השולחן עם עוד מעט יין ועברה לשבת על מיטתה. ידעה שבקצב שהיא ממשיכה, היא תשכב על המיטה, היא רצתה למות יפה, כמו היפיפייה הנרדמת. עיניים עצומות, ראשה נח על הכר.

2.      Air – Playground Love
זה לא היה השיר שליווה את סצנת ההתאבדות בסרט "חמש ילדות יפות" אך זה שיר הנושא מתוכו שתמיד הזכיר לה כאב כל כך חזק, כאב כזה שיוביל למעשה. היא זוכרת את קירסטן דאנסט מתעוררת לבד במגרש הפוטבול של בית הספר התיכון שבו למדה והולכת לבד הביתה, מוקדם בבוקר. לפני כמה ימים היא שמעה את השיר הזה כששכבה עם עידן. כשבזמן שהייתה איתו רק המוזיקה דקרה עוד יותר את כולה כשהצטמררה, הוא המשיך, היא המשיכה. כשגמר, הוא נשכב על גבו, היא קמה מהמיטה, זרקה עליו את בגדיו מבלי להביט בו כלל, הוא הבין. כשהלך, היא בכתה. כשהלך היא רצתה למות.

3.      Damien Rice – Face
" I wanna live, don't wanna die, wanna grow old with you” קצת קשה לשכוח משפט כזה. היא בחרה את השיר הזה שיבוא לאחר שיר ההתאבדות הקולקטיבית של אייר, היא בחרה את השיר הזה כשיר ההתאבדות שלה. היא זוכרת אותו עם הגיטרה, היא זוכרת איך התרגשה, איך שהסמיקה. “ I adore you” הוא זועק באהבה קורעת לב והיא נקרעת כולה מבפנים,  בולעת עוד כמה כדורים, שותה עוד יין ובולעת עוד קצת כדורים. עוד מעט יישארו רק שברי כדורים בתחתית הקופסה. חשבה לרגע על אמה, בלעה עוד שלושה כדורים.

4.      Joy Devision – Love Will Tear Us Apart
העולם כבר מסתובב סביבה, בשנות האלפיים היא מחייכת קלות כשמרגישה את שנות השבעים בעורקיה, היא מחייכת, עיניה עצומות, היא פוקחת אותן במהירות, כל החדר מסתובב סביבה, היא רואה את ההילות הצבעונית מסביב לנורת החשמל, מחייכת למראה האורות האדומים, עוצמת את עיניה הכבדות בחוזקה. היא מחייכת, עכשיו בחושך שלה היא רואה יותר צבעים, בחושך שלה הם מבריקים ומושכים, כמו הקליידוסקופ שסבא קנה לאחיה הגדול כשהייתה קטנה. הוא זרק את הקליידוסקופ בצד בחוסר התעניינות מופגנת והיא הייתה משחקת בו שעות.
"האהבה תפריד בנינו", היא פחדה לרגע לפלוט את אחת מהמילים של אותו השורש א.ה.ב, פחדה שהוא יברח ממנה, הייתה נחנקת ממילים מתוקות ומשפטים יפים שנתקעו בגרונה ולא יצאו החוצה. "האהבה תפריד בנינו" וגם אם היא לא תאמר עוד דבר, הוא יישאר כאן, היא תלך, איננה יודעת לאן. כל כך הרבה אמונות מרחפות סביבנו, “גן עדן", “גיהנום" לחוטאים ולמתאבדים, או אולי תאמין היא בגלגול הנשמות? דמיינה את עצמה מרחפת בעולם צוללת לרחם אם, נקבה.

5.      David Bowie – Wild Is The Wind
אילנה התביישה לרקוד, אך כששכבה במיטתה אפופה מהכדורים היא הרימה ידיה באוויר, ריחפו הן רק מעט מעל גופה, היא החלה עצמה לחוש כמרחפת, כנשמה חופשיה פורצת מחוץ לכלא שהקימה לעצמה, לא גופה היה הכלא, כאם ראשה סגר עליה. אל תרקדי! היה פוקד עליה כשרצתה להרגיש לרגע קט את הקצב בגופה. אל תרקדי! כולם כאן נראים כאחוזי תזזית! איך הם יכולים לא לחשוב על הכל? לא לחשוב על איך שמסתכלים עליהם? איך הם יכולים להשתחרר ככה? לרקוד, לשמוח. היא הרגישה את עצמה באוויר, הוא אוחז במותניה והיא מחייכת אליו מבוישת, הוא אוחז בה והיא באוויר, הם רוקדים, הגשם מתחיל לטפטף אליהם, היא הרימה ראשה לשמיים, לאלוהים, לרגע באמת חשבה שהוא שם, החזירה עיניה אליו, אל עיניו. היא רקדה איתו .

6.      Morrissey – You Have Killed Me
כדי שלא תשכח שחלומות סופם להיגמר ועלינו להתעורר. הייתה חולמת על עתיד, על עתיד שבו תרגיש כל כך טובה יותר, משופרת יותר, שתרגיש מוכנה לומר לו את האמת. היא חלמה על עתיד. אילנה כבר בכתה לעתים רחוקות בלילה, רגעי המשבר והדמעות ביקרו אותה בעיקר בשעות הבוקר, כשהייתה מתעוררת ומבינה שהיה זה רק חלום יפה. בראשה הקדישה להם את המילים, שידעו שאין זו אשמתם שהיא כל כך חלשה.
"And there is no point saying this again
There is no point saying this again
But I forgive you, I forgive you
Always I do forgive you .”
האם זו היא האשמה? או שמא אין היא כאן? היא מאשימה רק את עצמה על חולשתה. היא פשוט לא הבינה עוד דבר. היא מזמזמת ביחד עם השיר, כי שפתיה כבר חלשות מכדי להיפתח ולשיר את המילים. לפתע שנית דמעות כיסו את עיניה, הרגישה אותן זולגות כל כך קרוב לקו השיער, מאחר ושכבה על גבה הן זלגו אל אוזניה הקטנות, נתלו על העגילים הקטנים שענדה ומשם התנפצו על הכר.

7.      Richard Ashcroft - Cry til the morning
היא ידעה שכנראה שלא תחדל להזיל דמעותיה עד שלא יגמרו לחלוטין. גם אם הייתה חפצה בכך ידיה לא יכלו עוד לקום למחות את דמעותיה, היא ידעה שכל שנותר הוא לתת לדמעותיה להתייבש להן על עורה הצחור. היא ניסתה לשחזר בראשה את המראה של מקומות יפים שזכתה לראות, ניסתה להחזיר לאפה את ריחן של מדשות לחות מהגשם אך ריח יחיד עמד באפה, היה זה הריח שנדף מבקבוק היין הפתוח. היא הופתעה לגלות את חושיה מתחדדים. היא שמעה את המוזיקה בתהודה נהדרת, ראתה בבירור את הכתוב על בקבוק היין, הריחה את ריח היין כאילו היה ממש מתחת לאפה, היא חשה את רכותם של הסדינים תחתיה ואת טעמן המר של גלולות השינה שנטלה. כעת הרגישה שהיא הולכת לפספס את הכל ולטעמן המר של הגלולות התווסף גם טעמה של ההחמצה. אצבעותיה נמתחו בנסיון נואש לתפוס את הטלפון הנייד שלה. גופה רפוי מדי והן נפלו רועדות מקור על קצה המיטה הקרה. רק פרץ הדמעות עוד היה בכוחו להתחדש.

8.      Fiona Apple- Across The Universe
היה זה רגע של רגיעה קלה בדמעותיה, היא ניסתה לנשום נשימות עמוקות ללא הצלחה מרובה, אך אט אט השלימה עם מצבה. ניסתה לפתוח חריצים קטנים בעיניה וראתה את האור העמום. מבעד לחריצים שבעיניה, היה נדמה כי ראתה צלליות, רוחות העבר המלטפות אותה וקוראות לה לבוא איתם, אמנם שריריה כבר עייפו ורפו כמעט לחלוטין אך ברגע שליטפו את פניה היה נדמה לה שחשה בחיוך של השלמה על פניה.

9.      The Beatles – Lucy In The Sky With Diamonds
אמה נכנסה לחדרה, קוראת בשמה, “אילנה, אילנה תתעוררי!” , אילנה לא זזה, לא שומעת, לא פוקחת עיניה, אמה ניגשת אליה, מלטפת את פניה הקרות, מבחינה בחבילה הריקה של כדורי השינה וזועקת לעזרה. "Lucy In The Sky With Diamonds”, מוזיקה קלילה עוטפת את החדר שהפך להיות לפתע הומה אדם, אבא מבולבל מחזיק את אשתו החיוורת שלא תתעלף. חובשים מנשימים את הבחורה הצעירה, היא על האלונקה, אנשים רצים, היא רועדת. אילנה ראתה דרך עיניה העצומות, שוב את האורות האדומים של שנות השבעים, או של האמבולנס שהבהיל אותה אל בית החולים. הרגישה את הצלליות המלטפות אותה, את ריחות המחלקה לטיפול נמרץ. האם היו אלו אותן צלליות שהיו אז בחדרה? רק שלא ידעו את האמת.רק שלא ידעו.

10.  Pink Floyd – Shine On You Crazy Diamond




יום שלישי, 2 באוגוסט 2011

Dance with me, dreamer

אנני חטפה התמוטטות עצבים. הגעתי למשמרת 40 דקות לפני וכבר עליתי לגג של המשרד לשבת איתה מול הים. היא כבר ישבה שם כססה בעצבנות גוש חום קטן ולא הצליחה להוציא מילה מהפה. אחרי זה היא כבר הצליחה להוציא כמה נשימות קצובות ודילגה מהר למשפטים חסרי פשר, מקודדים, כבר התחלתי גם להבין את הקודים שלה. לא ממש הצלחתי לשמור עליה, היא רצתה שאני אתקן אותה, גם אמא שלה רצתה כבר שבגיל עשרים ושבע היא תצא מהבית, שתפסיק להיות מסוממת כל היום, שתפסיק עם הדרמות, עם השיגעון. אז סידרתי לה עבודה במשרת סטודנטים, איפה שאני עבדתי בעצמי. היא התמידה חודש, ואז הייתה מתאשפזת בהבא אחריו. אולה לא רצתה לפטר אותה, כשהיא הייתה היא הייתה עובדת טובה, כשלא הייתה אז פקססה אישור רפואי או פסיכיאטרי. מה שלא יהיה. כשאנני רצתה לעבוד אז היה לה איפה. וכשלא רצתה, אז רק התחבאה בבית – למשך תקופה פשוט הייתה נעלמת. בורחת רחוק מכולם, רחוק מכאן. כשישבנו למעלה על הגג והפנים שלי נשרפו מהשקיעה, וגם שלה אך היא לא הרגישה בכך, ידעתי שהיא הולכת להעלם שוב – לא טלפון, לא מייל, לא כלום, פשוט מנותקת. אחרי זה היא הייתה מספרת שהיא נסתה כל הזמן לקום מהמיטה בשביל לאשפז את עצמה אבל לא ממש הצליחה.


באותו לילה הכרתי את אמבר – גיקית מדע בדיוני ואמריקנה, אחראית משמרת חדשה. העברנו את כל הלילה בהמצאת שפה חדשה שאף אחד אחר לא הבין, אולי דוס הבין חלקים ממנה, אבל לא הכל. אחרי כמה לילות כאלה, גם אני נעלמתי לאיזה שבוע. שמעתי את האלבום שאמבר העבירה לי ללפ טופ, בדיוק סידרתי מוזיקה בטלפון, ככה, ריטואל שהיה אז דיי שבועי. ועכשיו יחד עם Heather Nova, ו P.J Harvey– עם אותו שם של ההרכב עצמו, פרגנתי לטעם המוזיקלי של אמבר וניסיתי גם את Uh Huh Her עם Common Reaction. שמעתי אותו בפעם הראשונה ברכבת צפונה, והיום אפשר רק לזכור את הפעם השניה ששמעתי את אותו אלבום ברכבת צפונה, חודשים ספורים מאוחר יותר.
 
 
כשחזרתי, לדוס ואמבר כבר הייתה שפה משלהם, לפעמים יכולתי להבחין שגם שלי ושלה לא נשכחו לגמרי, לפעמים השפות של שלושתינו התחברו למשהו מוזר אחר. משהו מסוגר מאוד עם סלקציה כבדה. עשיתי אז הרבה משמרות, כל מה שאפשר היה לקחת, לכסות על הפער. דוס עבר לדירה קרובה לעבודה והלכתי ככה לישון אצלו בבוקר – בין משמרת לילה למשמרת ערב.

דוס היה אז בתקופה של "חסר משהו למלא בו את המקום שריק", לא ידעתי אז מה הוא איבד, במצב של להחליף קראשים כל הזמן, לכל ידידה שהוא התחיל להתקרב אליה. לא ממש ידעתי את זה קודם, אבל היתה לי הרגשה מוזרה שזה מתחיל להתארגן אצלו במהירות מאיזה כיוון שלא נשלל לפני פחות משמונה שעות לכיוון שלי. ואני לא רוצה בכלל להגיד כלום כי אז בטח הוא יגיד שלא, ויגיד שככה, ויגיד כל דבר, הכי קטן, שגם אם רציתי וגם אם לא, יכול להפיל אותי לקרשים. אז שתקתי. חשבתי על אנני. על אך שעליה מחזרים עם שוקולדים וזרי ורדים. ואז אני מנסה להגיד לעצמי שמה בכלל הייתי עושה עם זר ורדים.


ביוני על הלכתי עם אמבר למצעד. לפני כן עוד ראינו אצלי את ליישה היילי, צלע מ Uh Huh Her, בפרק מ The L word. יום לסבי שמח לכולם. השנה הזאת שיגעה אותי לגמרי. קשה למדוד אורח חיים של סטרייטית בתל אביב. כל מה שראיתי סביבי היו רגליים ארוכות וחלקות ומה שלא מאכזב כי מראש הוא ללא ציפיות לחלוטין. הייתי עייפה לחלוטין, מחוסלת עם עיניים נוצצות של שינה של שעה וחצי אחרי משמרת לילה מעוררת בחילה. ארבע בקבוקי גולדסטאר בזמן הליכה, קצת שמש וזיעה וכבר הייתי בדרך לחוף גורדון להרדם על החול. אבל בדרך לחוף גם הרעב החל להראות את אותותיו. ישבנו על ארוחה אמריקאית אמיתית ועוד בירה עם משחק פתיחת המונדיאל. כלא לי ולא לאמבר יש הרבה מושג בכדורגל, צעקנו, נהנו, ורקדנו עם כולם. משהו בכל זה היה ממלא כל כך. והיא עם ה"דאנס וויט' מי שלה", לא יכולתי שלא, גם כשהזקנים יותר הסתכלו במבט של הכרתי, ידעתי שהיא הכירה.

ישבתי על הטיילת וחיכיתי לאמבר שתחזור. העיר היתה מלאה בדגלים צבעוניים, חשבתי שאולי אהבתי את זה כי התחשק לי להיות קצת צבעונית. כשהיא חזרה היא התיישבה לידי עם עוד שני בקבוקים. מאיזה מסעדה או קיוסק או מכונית, מישהו שמע את "Don’t wonna miss a thing", לא היה אכפת לי לפספס הכל, שום דבר לא נגע בי. ופתאום התחלתי לצוף בתוך איזה יקום מקביל צבעוני ונפלא יותר מזה שיהיה בשבוע הבא. היא אמרה לי "זה אחד הימים הטובים ביותר". אמרתי לה שאני הפוכה מעייפות. אבל חייכתי אליה, שתדע שגם לי היה טוב. היא נפנפה בדגל שלה בנונשלנטיות, או שלא. אני הרמתי את שלי והצלבתי אותו עם הידיים של שתינו, בהיר ובהיר יותר. ראיתי את השמש שוקעת לה במשקפי השמש. רציתי לנשק אותה, רק בשביל לבדוק אם יש לי לב. הייתי כל כך בטוחה שברגע הזה יש לי קצת. ובאותו רגע רציתי שיהיה בדיוק אותו רגע שהיה, אחרי זה רציתי שיהיה כבר מאוחר. באותו קיץ קצת רציתי למות כבר, כי הרגשתי שמשהו בי מת כל הזמן. חשבתי על אנני, על איפה היא עכשיו, ואיפה כל הרגליים הארוכות שהיו אז בחורף האחרון עטופות בחצאיות זמש קצרות. אחר כך בכיתי מתחת למשקפי השמש שלי, היא שמה לב, זה לא היה משהו חדש. היא ידעה שאני לא רוצה שתשאל מה קרה ולא שתנסה לנחם אותי, אז היא הלכה להביא לי עוד בירה ואמרה שאם אני מתחילה להקיא לה באוטו אז היא תפתח את הדלת באמצע הנסיעה ותעיף אותי. עניתי שלא מפריע לי והיא גלגלה עיניים, כרגיל, כמו בכל פעם שדיברתי על לסיים את הזמן המחורבן הזה שאנחנו גוררים את עצמנו לקץ שלו בעולם הזה. כשהיא הלכה בפעם שאחרי זה ראיתי איזה זוג מתמזמזים על החוף והמצלמה שלי צילמה אותם, לא יודעת כמה זמן חשבתי על זה שאני רוצה להיות הם – בלי שום חוסר נעימות, פשוט לחיות את זה בדיוק כמו שזה, בלי לחשוב יותר מדי. רציתי להפסיק לחשוב. 

חלמתי חלומות, המון חלומות. בשבוע שאחרי זה היא לא הגיעה לעבודה. דאגתי לה כל כך וביום השליש אזרתי אומץ והתקשרתי. לא הבנתי למה זה לוקח לי כל כך הרבה זמן. מה בכלל לי ולה, חברות טובות, מה בכלל  לי ולה? לא הבנתי כלום יותר. האלבום עוד התנגן אצלי הפעם בדירה. ואצלי בראש התנגן אותו תקליט. פתאום מצאתי את עצמי רק עם דוס, מחפשת דרך לתקשר מבליע לתקשר באמת, מבלי לשלוח מסרים מוזרים, מבל לפלרטט, משימה שמראש נוחלת כשרון חרוץ. אמבר אמרה כבר שאני יכולה לפלרטט גם עם האיש ברמזור אם אני אעמוד לידו דקה. קללה.
בסוף השבוע שניהם הגיעו – דוס ואמבר, אמבר ודוס. קצת יין אדום, קצת מהכל. קצת לא ידעתי כל כך מי אני. היא לא האמינה שאני אעשה את זה. וכשנשקתי אותה הרגשתי שזה הדבר הכי הגיוני לעשות, מעבר לזה – הרגשתי שאין בזה כל רע, שום אתגר, שום מכשול, לא חשבתי על כלום. לא חשבתי גם על מה שאני מרגישה באמת. רציתי אותה קרובה אלי.
דוס עזב בכעס. באותו לילה היו סצנות – הוא היה קצת שיכור ובעיקר עצבני, כאוב ומאוכזב. זה לא התחיל ממני ומאמבר. אנחנו לא הידידות הראשונות שלו שהבחורה משיגה את הבחורה והגבר מרגיש שהוא נשאר בצד. ומעבר לזה שהוא לא קיבל אותה, או אותי, כנראה שאותי, אותה הוא ידע שהוא לא יקבל – למרות שאם היתה רוצה בטח כבר היה מציע לה נישואים ומשכנתא. אני ברירת מחדל, פשוט הייתי שם מול העיניים שלו. אם אנני לא הייתה משתגעת, באותו מידה זו כנראה הייתה היא – למען האמת, רוב הסיכויים שזו הייתה היא. בדרך כלל אני זו שחולמת בצד על אנשים שלא פה, אנשים שמעולם לא פגשתי, החברים הדמיוניים, ידעתי שהם דמיוניים, לא חשבתי מעולם שאפגוש בהם.
אחרי זה הבנתי שרק רציתי לשמור את אמבר קרובה אלי, כבר היה מאוחר מדי. כבר הבטחתי הבטחות ונרקמו מעין ציפיות – חברויות כבר התפרקו בגלל שאני לא ידעתי מי אני, בגלל שאני לא הבנתי מהי חברות ומהי אהבה, ואיפה נכנסת משיכה בתוך כל זה. ומה היא משיכה? ומה אני אמורה להרגיש? ואיך אני אמורה להרגיש את זה שוב אחרי כמה שנים קצרות אבל מלאות בהתנוונות מרגש?

בפעם השניה ששמעתי את האלבום של Uh Huh Her, בדיוק חיפשתי את אנני בפעם האחרונה. היא לא דיברה, היא לא מדברת בכלל. לא אומרת מילה. מדי פעם נושמת עמוק דרך האף ומביטה באוויר, חשבתי פעם שראיתי את הגלים של השקיעה שרואים מהגג של המשרדים, משתקפת בעיניים הירוקות שלה. רציתי לבכות עליה, ככה, על הברכיים שלה, רציתי להזדקק לה, רציתי לנשק אותה, רציתי לנשק אותי, רציתי לזרוק אותה מהחלון של בית החולים הפסיכיאטרי. עליתי שוב על הרכבת מתל אביב צפונה. בדיוק היה את Dreamer והבנתי בדיוק. את התקווה גיליתי רק כשכבר הייתי מיואשת לגמרי, היא הגיעה רק כשכבר לא האמנתי שאני אזכה בה.


Uh Huh Her – Common Reaction:
Away from here
Common reaction
Covered
Dance with me
Dreamer
Everyone
Explode
Not a love song
Wait another day



לתגובות וכאלה: