אנני חטפה התמוטטות עצבים. הגעתי למשמרת 40 דקות לפני וכבר עליתי לגג של המשרד לשבת איתה מול הים. היא כבר ישבה שם כססה בעצבנות גוש חום קטן ולא הצליחה להוציא מילה מהפה. אחרי זה היא כבר הצליחה להוציא כמה נשימות קצובות ודילגה מהר למשפטים חסרי פשר, מקודדים, כבר התחלתי גם להבין את הקודים שלה. לא ממש הצלחתי לשמור עליה, היא רצתה שאני אתקן אותה, גם אמא שלה רצתה כבר שבגיל עשרים ושבע היא תצא מהבית, שתפסיק להיות מסוממת כל היום, שתפסיק עם הדרמות, עם השיגעון. אז סידרתי לה עבודה במשרת סטודנטים, איפה שאני עבדתי בעצמי. היא התמידה חודש, ואז הייתה מתאשפזת בהבא אחריו. אולה לא רצתה לפטר אותה, כשהיא הייתה היא הייתה עובדת טובה, כשלא הייתה אז פקססה אישור רפואי או פסיכיאטרי. מה שלא יהיה. כשאנני רצתה לעבוד אז היה לה איפה. וכשלא רצתה, אז רק התחבאה בבית – למשך תקופה פשוט הייתה נעלמת. בורחת רחוק מכולם, רחוק מכאן. כשישבנו למעלה על הגג והפנים שלי נשרפו מהשקיעה, וגם שלה אך היא לא הרגישה בכך, ידעתי שהיא הולכת להעלם שוב – לא טלפון, לא מייל, לא כלום, פשוט מנותקת. אחרי זה היא הייתה מספרת שהיא נסתה כל הזמן לקום מהמיטה בשביל לאשפז את עצמה אבל לא ממש הצליחה.
ביוני על הלכתי עם אמבר למצעד. לפני כן עוד ראינו אצלי את ליישה היילי, צלע מ Uh Huh Her, בפרק מ The L word. יום לסבי שמח לכולם. השנה הזאת שיגעה אותי לגמרי. קשה למדוד אורח חיים של סטרייטית בתל אביב. כל מה שראיתי סביבי היו רגליים ארוכות וחלקות ומה שלא מאכזב כי מראש הוא ללא ציפיות לחלוטין. הייתי עייפה לחלוטין, מחוסלת עם עיניים נוצצות של שינה של שעה וחצי אחרי משמרת לילה מעוררת בחילה. ארבע בקבוקי גולדסטאר בזמן הליכה, קצת שמש וזיעה וכבר הייתי בדרך לחוף גורדון להרדם על החול. אבל בדרך לחוף גם הרעב החל להראות את אותותיו. ישבנו על ארוחה אמריקאית אמיתית ועוד בירה עם משחק פתיחת המונדיאל. כלא לי ולא לאמבר יש הרבה מושג בכדורגל, צעקנו, נהנו, ורקדנו עם כולם. משהו בכל זה היה ממלא כל כך. והיא עם ה"דאנס וויט' מי שלה", לא יכולתי שלא, גם כשהזקנים יותר הסתכלו במבט של הכרתי, ידעתי שהיא הכירה.
באותו לילה הכרתי את אמבר – גיקית מדע בדיוני ואמריקנה, אחראית משמרת חדשה. העברנו את כל הלילה בהמצאת שפה חדשה שאף אחד אחר לא הבין, אולי דוס הבין חלקים ממנה, אבל לא הכל. אחרי כמה לילות כאלה, גם אני נעלמתי לאיזה שבוע. שמעתי את האלבום שאמבר העבירה לי ללפ טופ, בדיוק סידרתי מוזיקה בטלפון, ככה, ריטואל שהיה אז דיי שבועי. ועכשיו יחד עם Heather Nova, ו P.J Harvey– עם אותו שם של ההרכב עצמו, פרגנתי לטעם המוזיקלי של אמבר וניסיתי גם את Uh Huh Her עם Common Reaction. שמעתי אותו בפעם הראשונה ברכבת צפונה, והיום אפשר רק לזכור את הפעם השניה ששמעתי את אותו אלבום ברכבת צפונה, חודשים ספורים מאוחר יותר.
כשחזרתי, לדוס ואמבר כבר הייתה שפה משלהם, לפעמים יכולתי להבחין שגם שלי ושלה לא נשכחו לגמרי, לפעמים השפות של שלושתינו התחברו למשהו מוזר אחר. משהו מסוגר מאוד עם סלקציה כבדה. עשיתי אז הרבה משמרות, כל מה שאפשר היה לקחת, לכסות על הפער. דוס עבר לדירה קרובה לעבודה והלכתי ככה לישון אצלו בבוקר – בין משמרת לילה למשמרת ערב.
דוס היה אז בתקופה של "חסר משהו למלא בו את המקום שריק", לא ידעתי אז מה הוא איבד, במצב של להחליף קראשים כל הזמן, לכל ידידה שהוא התחיל להתקרב אליה. לא ממש ידעתי את זה קודם, אבל היתה לי הרגשה מוזרה שזה מתחיל להתארגן אצלו במהירות מאיזה כיוון שלא נשלל לפני פחות משמונה שעות לכיוון שלי. ואני לא רוצה בכלל להגיד כלום כי אז בטח הוא יגיד שלא, ויגיד שככה, ויגיד כל דבר, הכי קטן, שגם אם רציתי וגם אם לא, יכול להפיל אותי לקרשים. אז שתקתי. חשבתי על אנני. על אך שעליה מחזרים עם שוקולדים וזרי ורדים. ואז אני מנסה להגיד לעצמי שמה בכלל הייתי עושה עם זר ורדים.
ביוני על הלכתי עם אמבר למצעד. לפני כן עוד ראינו אצלי את ליישה היילי, צלע מ Uh Huh Her, בפרק מ The L word. יום לסבי שמח לכולם. השנה הזאת שיגעה אותי לגמרי. קשה למדוד אורח חיים של סטרייטית בתל אביב. כל מה שראיתי סביבי היו רגליים ארוכות וחלקות ומה שלא מאכזב כי מראש הוא ללא ציפיות לחלוטין. הייתי עייפה לחלוטין, מחוסלת עם עיניים נוצצות של שינה של שעה וחצי אחרי משמרת לילה מעוררת בחילה. ארבע בקבוקי גולדסטאר בזמן הליכה, קצת שמש וזיעה וכבר הייתי בדרך לחוף גורדון להרדם על החול. אבל בדרך לחוף גם הרעב החל להראות את אותותיו. ישבנו על ארוחה אמריקאית אמיתית ועוד בירה עם משחק פתיחת המונדיאל. כלא לי ולא לאמבר יש הרבה מושג בכדורגל, צעקנו, נהנו, ורקדנו עם כולם. משהו בכל זה היה ממלא כל כך. והיא עם ה"דאנס וויט' מי שלה", לא יכולתי שלא, גם כשהזקנים יותר הסתכלו במבט של הכרתי, ידעתי שהיא הכירה.
ישבתי על הטיילת וחיכיתי לאמבר שתחזור. העיר היתה מלאה בדגלים צבעוניים, חשבתי שאולי אהבתי את זה כי התחשק לי להיות קצת צבעונית. כשהיא חזרה היא התיישבה לידי עם עוד שני בקבוקים. מאיזה מסעדה או קיוסק או מכונית, מישהו שמע את "Don’t wonna miss a thing", לא היה אכפת לי לפספס הכל, שום דבר לא נגע בי. ופתאום התחלתי לצוף בתוך איזה יקום מקביל צבעוני ונפלא יותר מזה שיהיה בשבוע הבא. היא אמרה לי "זה אחד הימים הטובים ביותר". אמרתי לה שאני הפוכה מעייפות. אבל חייכתי אליה, שתדע שגם לי היה טוב. היא נפנפה בדגל שלה בנונשלנטיות, או שלא. אני הרמתי את שלי והצלבתי אותו עם הידיים של שתינו, בהיר ובהיר יותר. ראיתי את השמש שוקעת לה במשקפי השמש. רציתי לנשק אותה, רק בשביל לבדוק אם יש לי לב. הייתי כל כך בטוחה שברגע הזה יש לי קצת. ובאותו רגע רציתי שיהיה בדיוק אותו רגע שהיה, אחרי זה רציתי שיהיה כבר מאוחר. באותו קיץ קצת רציתי למות כבר, כי הרגשתי שמשהו בי מת כל הזמן. חשבתי על אנני, על איפה היא עכשיו, ואיפה כל הרגליים הארוכות שהיו אז בחורף האחרון עטופות בחצאיות זמש קצרות. אחר כך בכיתי מתחת למשקפי השמש שלי, היא שמה לב, זה לא היה משהו חדש. היא ידעה שאני לא רוצה שתשאל מה קרה ולא שתנסה לנחם אותי, אז היא הלכה להביא לי עוד בירה ואמרה שאם אני מתחילה להקיא לה באוטו אז היא תפתח את הדלת באמצע הנסיעה ותעיף אותי. עניתי שלא מפריע לי והיא גלגלה עיניים, כרגיל, כמו בכל פעם שדיברתי על לסיים את הזמן המחורבן הזה שאנחנו גוררים את עצמנו לקץ שלו בעולם הזה. כשהיא הלכה בפעם שאחרי זה ראיתי איזה זוג מתמזמזים על החוף והמצלמה שלי צילמה אותם, לא יודעת כמה זמן חשבתי על זה שאני רוצה להיות הם – בלי שום חוסר נעימות, פשוט לחיות את זה בדיוק כמו שזה, בלי לחשוב יותר מדי. רציתי להפסיק לחשוב.
חלמתי חלומות, המון חלומות. בשבוע שאחרי זה היא לא הגיעה לעבודה. דאגתי לה כל כך וביום השליש אזרתי אומץ והתקשרתי. לא הבנתי למה זה לוקח לי כל כך הרבה זמן. מה בכלל לי ולה, חברות טובות, מה בכלל לי ולה? לא הבנתי כלום יותר. האלבום עוד התנגן אצלי הפעם בדירה. ואצלי בראש התנגן אותו תקליט. פתאום מצאתי את עצמי רק עם דוס, מחפשת דרך לתקשר מבליע לתקשר באמת, מבלי לשלוח מסרים מוזרים, מבל לפלרטט, משימה שמראש נוחלת כשרון חרוץ. אמבר אמרה כבר שאני יכולה לפלרטט גם עם האיש ברמזור אם אני אעמוד לידו דקה. קללה.
בסוף השבוע שניהם הגיעו – דוס ואמבר, אמבר ודוס. קצת יין אדום, קצת מהכל. קצת לא ידעתי כל כך מי אני. היא לא האמינה שאני אעשה את זה. וכשנשקתי אותה הרגשתי שזה הדבר הכי הגיוני לעשות, מעבר לזה – הרגשתי שאין בזה כל רע, שום אתגר, שום מכשול, לא חשבתי על כלום. לא חשבתי גם על מה שאני מרגישה באמת. רציתי אותה קרובה אלי.
דוס עזב בכעס. באותו לילה היו סצנות – הוא היה קצת שיכור ובעיקר עצבני, כאוב ומאוכזב. זה לא התחיל ממני ומאמבר. אנחנו לא הידידות הראשונות שלו שהבחורה משיגה את הבחורה והגבר מרגיש שהוא נשאר בצד. ומעבר לזה שהוא לא קיבל אותה, או אותי, כנראה שאותי, אותה הוא ידע שהוא לא יקבל – למרות שאם היתה רוצה בטח כבר היה מציע לה נישואים ומשכנתא. אני ברירת מחדל, פשוט הייתי שם מול העיניים שלו. אם אנני לא הייתה משתגעת, באותו מידה זו כנראה הייתה היא – למען האמת, רוב הסיכויים שזו הייתה היא. בדרך כלל אני זו שחולמת בצד על אנשים שלא פה, אנשים שמעולם לא פגשתי, החברים הדמיוניים, ידעתי שהם דמיוניים, לא חשבתי מעולם שאפגוש בהם.
אחרי זה הבנתי שרק רציתי לשמור את אמבר קרובה אלי, כבר היה מאוחר מדי. כבר הבטחתי הבטחות ונרקמו מעין ציפיות – חברויות כבר התפרקו בגלל שאני לא ידעתי מי אני, בגלל שאני לא הבנתי מהי חברות ומהי אהבה, ואיפה נכנסת משיכה בתוך כל זה. ומה היא משיכה? ומה אני אמורה להרגיש? ואיך אני אמורה להרגיש את זה שוב אחרי כמה שנים קצרות אבל מלאות בהתנוונות מרגש?
בפעם השניה ששמעתי את האלבום של Uh Huh Her, בדיוק חיפשתי את אנני בפעם האחרונה. היא לא דיברה, היא לא מדברת בכלל. לא אומרת מילה. מדי פעם נושמת עמוק דרך האף ומביטה באוויר, חשבתי פעם שראיתי את הגלים של השקיעה שרואים מהגג של המשרדים, משתקפת בעיניים הירוקות שלה. רציתי לבכות עליה, ככה, על הברכיים שלה, רציתי להזדקק לה, רציתי לנשק אותה, רציתי לנשק אותי, רציתי לזרוק אותה מהחלון של בית החולים הפסיכיאטרי. עליתי שוב על הרכבת מתל אביב צפונה. בדיוק היה את Dreamer והבנתי בדיוק. את התקווה גיליתי רק כשכבר הייתי מיואשת לגמרי, היא הגיעה רק כשכבר לא האמנתי שאני אזכה בה.
Uh Huh Her – Common Reaction:
Away from here
Common reaction
Covered
Dance with me
Dreamer
Everyone
Explode
Not a love song
Wait another day
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה