יום שלישי, 20 בספטמבר 2011

Eating us


האפור הזה  מושלם, בדיוק מזג האוויר הנכון בשבילי. השמיים מכוסים עננים, עדיין חם, יש עוד כמה דקות של חום. אבא שלי היה ערפד, בעצם הוא עדיין ערפד באיזה מקום כל שהוא בעולם. אמא שלי הייתה חיילת כשהיא הכירה אותו. היא לא מדברת עליו הרבה, ראיתי אותו בפעם האחרונה כשהייתי בן חמש עשרה, אני כמעט בטוח שגם היום הוא רואה אותי מדי פעם, בודק מה קורה איתי.

אני לא ערפד, לא ירשתי את הגן הנכון, או הגן הלא נכון, בכל צורה שנסתכל על זה, אני לא ערפד, השמש לא שורפת אותי, למען האמת, אני לא יודע בכלל אם  היא שורפת ערפדים, מה שבטוח אני יודע על עצמי, זה שהעיניים שלי כואבות באור יום מושלם, באור מלא. אז ביום כזה כשהרוחות עוד רגע דוחפות אותי לעוף וליפול מגג המכללה, אני חייב לעלות למעלה בהפסקה.

אני מוצא את מילי למעלה, מנסה עוד להדליק סיגריה כנגד הרוח והשיער שלה שלא מוצא מנוחה. בשנה האחרונה היא נשברה לחלוטין והצליחה לחזור לחיים. היא בחורה כזאת, טוטאלית, שקטה, או רועשת, אמתית או שקרנית, אוהבת או שונאת – וזה בדיוק מה שהרס אותה – היא אהבה איזה בחור, דווקא לא בחור רע, פשוט שניהם נתנו כל כך הרבה מעצמם האחד לשני, היא נתנה יותר ממה שהיה לה, ועוד אחרי שנפצעה הייתה מלטפת את הכיבים המדממים בכדי להרגיש אותם שורפים לה עוד. הוא היה חייב לברוח והם היו חייבים להפסיק להכאיב כל כך אחד לשני, למצוא סוף סוף כל אחד את עצמו, כי בדרך הם הלכו לאיבוד.

מילי היא חצי פיה, או פיה שלמה. פעם ראיתי את הכנפיים שלה, היא נבהלה והסתירה אותן ממני. לא אמרתי לה שראיתי אותן, אני חושב שהיא יודעת שאני יודע, אבל אף אחד מאיתנו לא מדבר על זה בינתיים. יש דברים שקורים סביבה שמאז אני מפרש אחרת, סימנים שונים. לאחרונה אני לא רואה את הכנפיים שלה, והיום אנחנו שנינו כמעט עפים בסבך של השיער הארוך, החלק, החם שלה. הוא עף רחוק ממנה ונמשך בחזרה אל פניה. הסיגריה הזאת לא תדלק.

חשבתי לטוס לחפש את אבא שלי, אין לי נקודת מוצא אבל חשבתי להתחיל בלונדון, פעם אמא אמרה שהוא נולד באנגליה, ומילי רוצה לטוס לתואר שני בלונדון. האמנות שלנו מקבלת תפניות שונות ככל שהחיים שלנו נדפקים, אנחנו חוטפים סטירות ומתעוררים מהשגרות המחורבנות, מלשים את מבטחנו במקום אחד ובכלל מכל תחושה מזויפת של ביטחון.   

אני רוצה לחבק אותה, אבל היא בטח רוצה לעוף. היא רק רוצה להמציא מכונת זמן ולהריץ בשנה או שנתיים קדימה. חשבתי על זה לרגע, אולי הייתי רוצה שהיא תרצה להיות שלי. עכשיו, היא לא של אף אחד, היא לא תרצה להיות איתי, ולא תרצה להיות של אף אחד אחר. עכשיו מילי צריכה להיות של מילי. עוד חצי שנה יגמרו הלימודים, מילי תיסע מכאן ללונדון, מאז שהיא והחבר נפרדו, היא חסכה כסף רק לזה – לברוח לחיים חדשים, או לחזור אליו כשניהם שונים כל כך עכשיו, היא שלמה הוא כנראה גם.

אני כנראה עדיין אשאר שבור, אולי מעולם לא הייתי שלם. היא מסתכלת לכיווני כמו מסתכלת דרכי. היא חולה מאוד וחיוורת, כבר כמה שנים שהיא לא ספגה אור שמש אמיתי. היא פיה קסומה, ולרגע הרוח שוכחת, היא מדליקה את הסיגריה, פורסת כנפיים ועפה מהגג מטה. אני מסתכל על כל תנועה שלה, עד שהיא נוחתת על קצות כפות הרגליים ברחוב, בכניסה למכללה. אמא שלי אמרה לי פעם שאבא שלי נולד בלונדון, אולי בכלל אסור לי לטוס לחפש אותו, כנראה שאני לא מחפש אותה, אולי רק לרגע בגלל הקשר ללונדון, אולי רק לרגע רציתי לנסוע איתה לחפש תשובות בלונדון.