הקולנוע כמתעד ויוצר היסטוריה: הפאשיזם והנאציזם

הסיבות לעליית הפאשיזם והנאציזם:

פאשיזם – 1943

נאציזם – 1933 – 1945

הבדלים –

הפאשיזם הוא לא גזעני.

איטליה הפאשיסטית לא הייתה מוגדרת כמדינת טרור, לא היה שלטון טרור.

בשתיהן – דמוקרטיות טוטליטריות.

סיבות פוליטיות כלכליות:

איחוד מדיני מאוחר (גריבלדי ווטוריו עמנואל – פון ביסמרק).

פיגור במרוץ האימפריאלי מול צרפת ובריטניה.

אכזבה מתוצאות מלחמת העולם השניה.

לאומיות פצועה וצמאת כיבושים.

משבר כלכלי.

גרמניה הייתה לפני כן אוסף קיסרויות, נסיכויות – ממלכות עצמאיות קטנות – הרייך הראשון הזה – החזיק משנת 800 עד 1800, אלף שנה.  מדינות אירופה השתדלו למנוע את איחוד גרמניה – מדינה ענקית שנמצאת במרכז אירופה ועלולה להוות איום.

עיכוב האיחוד מתרחש עד 1870 – גרמניה מתאחדת ע"י אוטו פון ביסמארק – גרמניה נכנסה מאוחר למרוץ הקולוניאלי וקיבלה מעט מאוד מושבות באפריקה – דבר שגם לפגיעה בלאומיות הגרמנית, תחושה שהם לא קיבלו את המקום המגיע להם בהיסטוריה.

הסיפור דומה באיטליה – הוותיקן, במרכז איטליה, לא היה מעוניין באיחוד איטליה וגם נקט בתכסיסי השהייה – איטליה התאחדה ב 1860 – האיחור ייצר את אוטו אפקט, גאווה לאומית פגועה ואיחור במירוץ הקולניאלי.

מלחמת העולם הראשונה הרעה את המצב: המוטיבציה מראש ליציאה למחמה הייתה אותה גאווה פגועה – גרמניה הפסידה המלחמה.

איטליה נלחמה לצד האנגלים במלחמה – אך כשהגיע הזמן לחלק את השלל בינם לאנגלים היא התאכזבה מחלוקת השלל משום שלא קיבלה לדעתה את מה שהגיע לה.

מכה אחרונה – משבר כלכלי:

1920 – איטליה לא מצליחה לצאת מכלכלת מלחמה לכלכת שלום, תוהו ובוהו כלכלי שמוביל לעליית הפאשיזם.

1929 – המשבר הכלכלי מכה בגרמניה משום שהושפעה מהמשבר הכלכלי בארה"ב – התוהו ובוהו הזה ערער את העם הגרמני – דבר שהביא לעליית הנאציזם.

הקשת הפוליטית במחציתה הראשונה של המאה העשרים:

אנריכיזם, קומוניזם, סוציאליזם

ליברליזם, סוציאל דמוקרטים

ימין ישן, פאשיזם, נאציזם

בפוליטיקה המודרנית נהוג למיין את התנועות והמגמות הפוליטיות לשמאל ולימין, אם כי משמעותה של חלוקה זו אינה מוגדרת בצורה מוחלטת, והיא משתנה במידה מסוימת ממדינה למדינה ומתקופה לתקופה. מקור המונחים "ימין ו"שמאל" הוא במקומות הישיבה של הסיעות השונות בפרלמנט הצרפתי שהורכב אחרי המהפכה הצרפתית אך לפני הדחתו של המלך. בפרלמנט זה, שנקרא "האסיפה הלאומית" ישבו הצירים שצידדו בשינויים מתונים במבנה המשטר והשלטון ובהמשך המלוכה, בימין הבית, ולעומתם היעקובינים והז'ירונדינים, שצידדו בביטול המלוכה ובשינויים חברתיים רדיקליים, ישבו בשמאלו.   

ימין – אלו שמעוניינים פחות או יוותר לשמר את המצב הקיים                                                        

שמאל – אלו שמעוניינים במהפכה.

ימין – נאציזם – פאשיזם – ימין ישן – ליברלים – סוציאליזם – קומוניזם – אנרכיזם – שמאל

אנרכיזם – לא מאמינים במדינה

קומוניזם – שוויון כלכלי דרך מהפכה ואלימות

סוציליזם – שוויון כלכי דרך חקיקה

ליברלים – הזכויות הטבעיות (ארה"ב)

ימין ישן: מלוכה, אצולה, כמורה, צבא

הימין החדש: הפאשיזם והנאציזם

סיבות חברתיות – תרבותיות לעליית הפאשיזם והנאציזם:

כשמתחילה דמוקרטית ההמונים – האצילים צריכים את ההמונים. גרמניה ואיטליה מאוחדות משכבת האצולה – הם מציגים עצמם כשווים לעם אך לא באמת כך הדבר – רק אצילים יכלו להיות בעלי הון וללכת לאוניברסיטה.

הפאשיזם והנאציזם הם מהפכות שמרניות: הטפה לערכים שמרנים – חזרה אל הכפר, אל המשפחה, שמירה על הרכוש הפרטי.

השלטון הפאשיסטי והנאצי הוא שילטון האנשים הפשוטים ולא האליטות – מצד אחד שמרניים, מצד שני מגיעים מהעם ומחוללים מהפכות חברתיות גדולות.

"אסתטיקת ראווה": שילוב האנשים בפוליטיקה אך לא באמת לשתף אותם – גיוס ההמונים – כנסים, תנועות נוער – ההמונים כאליו מעורבים בפוליטיקה אך לא באמת משפיעים.

הפאשיזם והקולנוע: 1922 – 1943

פאשיזם – השאיפה לחזור לרומא העתיקה, אלו ימי הזוהר, האימפריה הרומית.

הפאשיזם הוא תנועה למען ההמונים (מוסוליני היה סוציאליסט לפני שהיה פאשיסט), למען הרצון העממי – המדינה בראש – האזרח צריך להקריב את עצמו למען המדינה.

בתחילת הסוציאליזם הם לא לא התערבו בקולנוע, הם התערבו באמצעי התקשורת, ביומני החדשות, אך בעצם לא היתה תעשיית קולנוע איטלקית.

כשנכנס הקול לקולנוע דעתו של מוסוליני השתנתה לחלוטין, גם בגלל בנו שהיה חובב קולנוע גדול – מוסוליני ברא את תעשיית הקולנוע האיטלקית:

מוסוליני היה הראשון שנתן סובסידיה ממשלתית לקולנוע – סרטים מצליחים שילמו פחות מס. מה שהביא ליצירת סרטים מסחריים – שהקהל יאהב. יש תמיכה ממשלתית בסרטים – מדינות נוספות נקטו באותה שיטה כדי לחסום את ההשתלטות של הקולנוע האמריקאי.

איטליה היא המדינה הראשונה שערכה פסטיבל קולנוע – 1932 "פסטיבל ונציה", בית הספר הראשון לקולנוע הוקם באיטליה. מוסוליני תמך בהקמת עיר אולפני הסרטים הראשונה באירופה "צ'ינה צ'יטה".

כמעט ולא נעשו סרטים פוליטים – הרוב היו סרטים אסקפיסטים (נקראו סרטי "טלפון לבן"). מוסוליני האמין שהקולנוע הוא אמצעי בידור ולא האמין באפשרות שסרטים יכולים להעביר מסרים פוליטים. בדומה לסרטים של הוליווד באותה תקופה.

ההתחלה של סרטים שנחשבו לפוליטיים היה סרט פאשיסטי בשם: "משמר ישן"\ אלסנדרו בלזטי\ 1934 (סרט פאשיסטי על הצלת איטליה והפאשיזם מפני הקומוניזם)  ו"סקיפיו אפריקנוס"\ 1935 – (על האימפריה הרומית וכיבושה באפריקה (במקביל לכיבוש אתיופיה באותה תקופה).

רוברטו רוסליני מתחיל את הקריירה שלו כבמאי פאשיסטי בטרילוגיה -

הספינה הלבנה\ 1941 : נפלאות הצי האיטלקי

טייס שב הביתה\ 1942: נפלאות חיל האוויר האיטלקי

איש הצלב\ 1943 : על חיל הדת האיטלקי

סרטים שמכילים סמלים פאשיסטים, פתגמים של הדוצ'ה וכו'. כשרוסליני נהיה אחד הבמאים החשובים של איטליה, הוא התנער מן הפאשיזם והיה ממובילי הזרם הנאו ריאליסטי.

מהו זיכרון קולקטיבי?

זיכרון קולקטיבי הוא זיכרון המובנה, מועבר ומשותף לכלל החברה. המונח זיכרון קולקטיבי נולד מתוך התפיסה כי הבנת החברה את עברה היא תמיד אינסטרומנטלית לקיום אמונות ההווה וערכיו. זאת מכיוון שהעבר הנשאר בתודעתנו אינו העבר כפשוטו אלא הדימויים שלו. דימויים אלה הם לעתים בעלי מבנה מורכב וסלקטיבי כמו מיתוסים. במובן זה, הזיכרון הקולקטיבי הוא תמיד מערכת בו משתלבים זיכרון עובדות העבר יחד עם דימוייו. את המושג טבע הסוציולוג מוריס האלבווקס בשנות ה-20 של המאה ה-20, במטרה לערוך הבחנה בין זיכרון אישי לקולקטיבי ובין היסטוריה לזיכרון. הזיכרון הקולקטיבי הוא דינאמי ותלוי בנסיבות הקולקטיביות – אנו זוכרים את העבר כל פעם בצורה אחרת בהתאם לנסיבות הפוליטית – חברתיות שלנו.

סוגים של זיכרון קולקטיבי:

זיכרון קולקטיבי מורשה מטעם המדינה - לוח החיים והמועדים, שמות רחובות, אנדרטאות, טקסים.

זיכרון קולקטיבי לא מורשה – ע"י גורמים שאינם קשורים למדינה, מטעם החברה, טלוויזיה, קולנוע: אך הם לא מייצרים זיכרון קולקטיבי אלטרנטיבי – פונים לקהל ולזיכרון הקולקטיבי המורשה שהוא זה שכולל.

זיכרון קולקטיבי אלטרנטיבי – עיוות ההיסטוריה, מדינה שלא רוצה לזכור את הדברים הרעים שעשתה ומעדיפה לזכור את הדברים הטובים.

1938 – היטלר שמעריץ את מוסוליני יוצא מגרמניה לבקר את מוסוליני ואז נחתמת "ברית הידידות" בין גרמניה לאיטליה. מוסוליני לא ממהר להכנס למלחמה, ב1940 כשהיטלר מתחיל להוביל מוסוליני מצטרף למלחמה והחיילים הגרמנים והאיטלקים נלחמים באותו צד. אך האיטלקים לא נחשבו למי שיודעים להלחם והגרמנים נאלצו לתקן את הטעויות האיטלקיות – ב1943 גרמניה מתחילה להפסיד ובעלות הברית מסלקת את הגרמנים ומצליחים לכבוש את צפון אפריקה, כובשים את איטליה ומתחילים לכבוש במעלה "המגף האיטלקי" – האיטלקי רואים שהם מתחילים להפסיד ומתחילים במגעים לקראת כניעה. היטלר מפנה את כוחותיו לאזור, מפנה חיילי קומנדו לשחרר את מוסוליני ממעצר, וכובש את איטליה – נוצרת רפובליקת סאלו – רפובליקה בחסות גרמניה הנאצית – מוסוליני חוזר להיות שליט איטליה אך במשטר בובות בחסות גרמניה הנאצית. איטליה הופכת לשדה קרב ונהרסת באופן יסודי בין 43 ל 45. אחרי המלחמה איטליה במצב קטסטרופאלי: הרס מוחלט, אנרכיה, פליטים בכל מקום, רעב.

באותו זמן רוברטו רוסליני מוציא ב1945 את הסרט "רומא עיר פרזות", [עיר פרזות – עיר שלא נלחמים עליה: ההסכם היה שרומא לא תופצץ בגלל העתיקות בה] סרט המתאר את ימי הכיבוש הגרמני על רומא מ 1943 – 1945, מראה כמה האיטלקים סבלו מהגרמנים בשנים הללו. זוויות הצילום הם פוינט אוף וויו – כאילו של מי שמתחבא מן הגרמנים, מתחבא מכדורי הרובים.

יחסי הכוחות בין הגרמנים לאיטלקים מוצג כך שהאיטלקים הם קורבנות, הזקנה הקטנה מייצגת את האיטלקייה המופחדת והגרמנים – ע"י הקלגס הנאצי. אך גם הזקנות הם חלק מהמאבק – עוזרות ללוחם המחתרת ולא מסגירות אותו. הסרט "שוכח" את שיתוף הפעולה הגרמני – פאשיסטי שהיה קודם. רוסליני מוציא את הסרט כדי להשכיח את היותו פאשיסט קודם לכן, העם האיטלקי גם רוצה לשכוח את העבר של איטליה – העולם אכן שוכח לאיטלקים את שיתוף הפעולה עם הנאצים וזוכר את רוסליני בעיקר מאז הניאו ריאליזם.

גיבורי הסרטים: מהנדס קומוניסט, אשתו וכומר קתולי. אחד מהימין ואחד מהשמאל – מבטא את מגוון הדעות באיטליה. מי שכן משתף פעולה בסרט עם הנאצים, הפאשיסטים היחידים באיטליה  הם הומו ולסבית, סוטים, לא רגילים, אנשי שוליים. האיטלקים הנורמטיבים מוצגים כאנטי נאצים\ פאשיסטים. האיטלקים משכיחים לחלוטין את העבר הפאשיסטי שלהם. האיטלקים מצליחים לשכנע את עצמם ואת העולם בזיכרון קולקטיבי אלטרנטיבי, הם מעוניינים למחוק את שיתוף הפעולה עם הנאצים.

סרטי הניאו ריאליזם ["רומא עיר פרזות", "גונבי האופניים"] הם סרטים שבכוונה עוסקים באוכלוסיות עניות, שלא היו פאשיסטיות – בעצם, כל מי שהיה במעמד הבינוני ומעלה היה פאשיסט – אך כל אלו שעשו את סרטי הניאו ריאליזם עשו לפני כן סרטים פאשיסטים או אסקפיסטים. בתקופת מוסוליני – לא יכולת להיות קולנוען מבלי לשתף פעולה עם הפאשיזם.

"השנים הנעלמות" בין 1945 עד 1970, רוסליני מוציא את "רומא עיר פרזות" ומכתיב נרטיב שמוחק את השילטון הפאשיסטי: ישנם סרטים על לפני 1922, סרטי מלחמה שמציגים את האיטלקים כקורבנות.

1962\ "המצעד אל רומא"\ דינו ריצ'י\ ז'אנר: קומדיה עממית איטלקית: ארבעים שנים לעליית הפאשיזם. הסרט מתרחש כשנה לפני עליית הפאשיזם – שני חיילים שסבלו במלחמת העולם ה – 1, חוזרים הביתה ומגלים שאין להם כלום ויוצאים לדרכים – במסעם הם נתקלים בברושור של המפלגה הפאשיסטית ובעיקר בסעיף במצע שלהם שמבטיח לקחת את האחוזות מן העשירים ולתת לכפריים. הזוג הופכים לחלק מן "החולצות השחורות" – אלו שמשכנעים את ההמונים להצטרף למפלגה. הם נעצרים בקטטה ומושלכים לשנתיים בכלא. כשפאשיזם עולה הם משוחררים ורוצים לנקום בשופט שהעניש אותם.

שני החיילים בסרט מציגים את העם הפשוט, המולכים שולל.

השופט מייצג את האריסטוקרטים, האליטה שנלחמה עם הפאשיזם ורצתה ליברליזם.

במפגש בין השופט לשניים, השופט מקבל את "עונשו" בכבוד שלא יאמן – השניים מתחילים להתבייש כי הם מרגישים שיש משהו בדבריו של השופט. הם נשארים עם המפלגה כי אין להם כלום חוץ מזה – עד המצעד אל רומא בו החולצות השחורות הולכים לכבוש את רומא בכוח ואלימות ו"להכתיר" את מוסוליני.

הם עוזבים את המפלגה הפאשיסטית לאחר שהם מגלים את המהות האלימה של המפלגה, לאחר שנרצח שומר שהוא חף מפשע. הם עוזבים את המפלגה ערב המצעד לרומא – מציג בעצם את הפאשיזם כקבוצה של בריונים, הזוג שמייצג את העם העממי עוזב את המפלגה לפני שהיא מתחילה.

אך המסר מציג מסר שהוא לא נכון – הוא מציג מציאות היסטורית כוזבת – העם האיטלקי התפכח מאוחר מאוד מן הפאשיזם – אך הסרט מציג זיכרון קולקטיבי שהוא לא הזיכרון האמיתי, שמשמיט את התמיכה של העם בפאשיסטים.

דינו ריזי פעל בדור של הקולנוע שהתחיל וחב את קיומו לפאשיזם, משום כך הוא חייב להציג את הפאשיזם בצורה מסויימת.

הקונפורמיסט\ ברנרדו בטולוצ'י\ 1970:

הדור השני שלא גדל בתקופה הפאשיסטית. על רקע המודרניזם הקולנועי, על רקע המהפכה המינית -  תקופה בה הייצוגים המיניים בספרים וסרטים נהיים יותר ויותר מפורשים.

הפילוסופיה של המהפכה המינית – [וילהלם רייך: היה וינאי, מהסטודנטים של פרויד והיגר לארה"ב כמרצה לפסיכואנליזה באוניברסיטאות – לפי התיאורי שלו, ההופעה של המשטרים הטוטליטרים נובעת מתהליך הדחקה מינית שנעשה בעולם המערבי מהמאה ה 19 – ההדחקה הזו יצרה הפרעות פסיכולוגיות קולקטיביות – ההדחקה יצרה חיפוש של דמות אב – הדרך להיפטר מההפרעות היא פריצה של מה שמודחק, שבירת הטאבו, כך החברה תגיע למיצוי נפשי טוב יותר, לאיזון ומסירה את הצורך במשטרים טוטליטרית – זו גישה אוטופית שגם ברטולוצ'י האמין בה אז בלב שלם].

ברטולוצ'י גדל בדור שמורד בהוריו, כמעט בכל סרטיו ישנו "רצח אב", רצח של דמות פטרונית, פטריאכלית שמגיע אחרי משבר גדול. ברטוליצ'י שייך היה לדור ה"בייבי בום" שנולד אחרי המלחמה. התקופה הזו מתאפיינת במרידה כנגד ההורים, במרידה כנגד המוסכמות שבאה בעיקר מצד הדור הצעיר, ברטולוצ'י אחד מנציגיו הבולטים [למרות שהיה בוגר יותר].  המודרניזם התחיל בשנות ה 60 בקולנוע הצרפתי ["עד כלות הנשימה" – גודאר]. המודרניזם הקולנועי הוא תפיסה של שבירת המוסכמות – שבירת הז'אנר, העריכה האנליטית, שבירת הנרטיב, מבנה הסיפור. ברטולוצ'י שייך לגל החדש של הקולנוע המודרני, הוא היה עוזר של גודאר.

הקונפורמיסט הוא סרט שעושה את כל המאמצים לשבור את הכללים הקלאסיים – מבחינת שימוש בזמן: שיבוש הזמן: הוא ממשיך בסוף ונגמר בהתחלה. הסרט הקונפורמיסט הוא הסרט הראשון שעוסק בשנות הפאשיזם.

הגיבור של הסרט, בשנות הפאשיזם, בשנות ה 30 הנעלמות, מייצג את כל איטליה, סובל מהדחקה מינית, הוא הומו בארון, הוא רוצח את דמות האב אך עדיין מחפש דמות אב – הוא מחפש מי שיגיד לו מה לעשות – דמות האב הזו שאומרת לו מה לעשות היא המפלגה הפאשיסטית. הסרט מסביר לנו לפי תיאורית המהפכה המינית מדוע עלה המשטר הפאשיסטי. הגיבור של הסרט, קלאריצ'י  הוא אינטלקטואל איטלקי שנשלח לפאריס להרוג את המרצה שלו שהוא מתנגד למשטר הפאשיסטי והוא גולה בפאריז – קלאריצ'י בדיוק התחתן והוא מנצל את ירח הדבש שלו בפאריז להרוג את הפרופסור.

בסרט משתמשים בפילטר צהוב שמייצר מעין נוסטלגיה, "עורמת התמונה", העבר מוצג בצורה יפה כחלק מ"אסתטיקת רטרו" – שיחזור נוסטלגי של העבר רק בצורה נעימה ואסתטית, רטרו – לקחת רק את הנעים מהעבר -  את המכוניות, הבגדים, היער הפסטורלי – העבר של איטליה בשנות ה 30 לא נראה כל כך יפה – נוצרת פיקציה קולנועית, שקר. השפה הקולנועית משתלטת על העבר ומשנה  אותו. הרצון לתת לקהל את היופי של העבר, יוצר מבחינת התמונה [לא מבחינת הטקסט], את היופי שבעבר. מייצר ניגוד בין העבר הקשה ליופי שהוא נראה בו. [ברטולוצ'י הינו יוצר פורמליסט ולכן דאג לתמונה יפה, ב 1900 ברטולוצ'י מיתן את הפורמליזם שלו למען המסר].

הסרט מתאר את הפאשיזם והפאשיסטים כמלאי הוד והדר – ארכיטקטורה מונמנטלית, אכזריות שהיא לא לגמרי אנושית. השחקן שמשחק את הקונפורמיסט הוא שחקן צרפתי מפורסם – מה שהופך את הפאשיזם לכלל אירופאי ומסיר מעט אחריות בלעדית מהאיטלקים. צילומי החוץ של איטליה הם רק מלפני ואחרי הפאשיזם, לא מראים את איטליה בזמן הפאשיזם – צילומי החוץ הם בצרפת, אך לא באיטליה הפאשיסטית. הסרט הוא פורמליסטי אומנותי, מה שיותר מעניין את ברטוליצ'י כאן זה שימוש בהסטוריה בשביל מסרים אמנותיים.

הסרט שהפוך לו מבחינה זו זה 1900.

1900\ ברנרדו ברטולוצ'י, 1976 – 1977: [ז'ראר דה'פרדייה, רוברט דה נירו].

בתקופה זו ברטולוצ'י מגלה את המפלגה הקומוניסטית ורואה בה את האוטופיה – אם יהיה שוויון כלכלי בעולם אז תיפתרנה כל הבעיות - אוטופיה

הסרט 1900 מספר על אזור חקלאי באיטליה שהוא מיקרוקוסמוס של כל איטליה. הסרט מתחיל ב 1900 ומסתיים ב1925 – אז האזור נכבש. מסופר על שני ילדים שנולדים למעמדות שונים – בן אחד הוא בנו של בעל האחוזה והשני של פועלים חקלאים – משקף את מאבק המעמדות. בסרט זה הוא משתמש פחות בטכניקות של יופי פורמליסטי בתמונה משום שחשוב היה לו להביא מסר שיקדם את הקומוניזם. מאז נפילת המפאשיזם, הקומוניזם הפך לחזק מאוד באיטליה, המיפלגה הקומוניסטית השניה בגודלה. ב 1976 המלגה הקומוניסטית הפכה למפלגה הגדולה בפרלמנט האיטלקי, ראש מהממשלה, ראש מפלגת המרכז אלדו מור ששיתף פעולה עם המפלגה הקומוניסטית נחטף ונרצח ע"י "הבריגדות האדומות" – המטרה היתה הפלת הקומוניזם באיטליה – הארוע ההסטורי מתרחש לרקע הסרט, ברטוליצ'י מנסה להציג את הקומוניזם כטוב לאיטליה וחיובי לה, הוא תעמולה, מניפסט שמציג את הקומוניזם כמשהו איטלקי, עממי, שורשי ולא מבחוץ. המסר: איחוד הפרולטריון, פועלי כל העולם התאחדו כנגד בעלי ההון! מדינה ה"ליברלית", ההגמוניה לא מצליחה להתלט על המון הפועלים – הם מתכנסים בכנסיה [מקום קודר ומאיים כפי שברטולוצ'י אוהב להציג את הכנסייה הקתולית], הפיתרון שלהם: מוצגת הכנסיה ששרתה את בעלי ההון במשך שנים ביצירת סדר והם ממנו אותה [אופיום להמונים], אך אנשים מפסיקים להאמין באלוהים בסוף המאה ה 19 והכנסיה מאבדת מתוקפה כשה"אלוהים" החדש של ההמונים הופך להיות הקומוניזם – עכשיו הפאשיזם הופך לממומן ע"י בעלי ההון – הפאשיזם הופך להיות ה"אופיום להמונים". התרומה עוברת בהפגנתיות מהכנסיה לפאשיזם – מי שמבעלי ההון לא תורם לפאשיזם [משום שבאמת מאמין באיטליה הליברלית] מגורש. המסר הקומוניסטי – הפאשיזם\ הנאצים משמש את בעלי ההון כדי לגרש את הקומוניזם – הוא זה שטוב לעם.

אין בסרט אסתטיקת רטרו – ישנו יצוג אותנטי יותר של עבר הסטורי, אין נוסטלגיה ובמידה מסוימת יש הרבה יותר ביקורת. אך זה לא מונע מהסרט להיות מאוד מניפולטיבי מבחינת עורמת התמונה – הוא מציג את הקומוניסטים השורשיים כ"מלח הארץ", האיטלקים האמיתיים מבחינת התמונה הם קומוניסטים – מוצג ע"י המונים, ליהוק, אנושיות – זקנים, זקנות, ילדים.

הפאשיסטים מוצגים ע"י מטורפים פרוורטים – מעטים פסיכוטיים – רוצחי חתולים [גם ב"רומא עיר פרזות" הפאשיסטים היו הפרוורטים – הומוסקסואל ולסבית]. דרך הליהוק היא שהפאשיזם הוא מה שמגיע מגרמניה [דונלד סת'רלנד ממוצא נורווגי – הוא מזכיר את הייצוג "הרשמי" של הנאצי האולטימטיבי]. אך הייצוג של הפאשיזם הוא לא נח בסרט זה – ברטולוצ'י הציג את הפאשיסטים כמעטים, בעוד שבפועל הפאשיזם הגיע מהעם, בשיאו 85% לפחות מהעם היו פאשיסטים – 85% מהעם האיטלקי היו פסיכופטים?

יום מיוחד\ אטורה סקולה\ 1977: [סופיה לורן, מרצ'לו מסטרויאני]

מציג את כל האיטלקים כפאשיסטים, הפאשיזם הוא חלק בלתי נפרד מאיטליה ומההוויה האיטלקית. המשפחה היא משפחה מאוד נורמאלית ורגילה ובכל זאת – מאוד, מאוד פאשיסטית. כשהסרט יצא ב1977 הביקורת היתה מאוד קשה נגדו וטענו שהוא מעוות את המציאות [למרות שהוא מציג אותה יותר כמו שהיא]. בסרט מככבת הכוכבת הגדולה של הקולנוע האיטלקי – סופיה לורן – למרות הביקורת נגדו, זה סרט מאוד מיינסטרימי. כשהציפור בורחת מהכלוב בביתה של עקרת הבית, היא מגיעה לביתו של שדר רדיו שלא מגיע לאספת העם משום שהוא הומוסקסואל והפוליטיקה האיטלקית מתנכלת להומוסקסואלים. מאותו יום עקרת הבית עוברת שינוי תודעה.

הבדלים – רע שטני [הוד הדר] מול הבנאליות של הרע:

ניצחון הרצון – מציג סדר ויופי, משהו שהוא לא אנושי, יש רע מולד, רע מודע.

איך מציגים למשל את הנאציזם? בסרטו של פאבסט "הימים האחרונים של היטלר"\ 1955 – שפאבסט מציג אחרי נפילת הנאציזם והתנתקותו של פאבסט מהנאציזם – קל מבחינת התפיסה העצמית של הבמאי להציג את הנאציזם ואת היטלר כשטן בהתגלמותו – יש שתי דמויות רעות בסרט – גייבלס והיטלר שהם שטנים, רעים מלידה. הסרט מייצג תמונה שיש רק רע אחד בגרמניה, רק נאצים שטניים יחידים.

לעומת זאת, הסרט "הנפילה" הוא סרט שהוא בקונספט של בנאליות של הרע – היטלר מוצג כרע, כטוב ובעיקר כאנושי.

ישנה התפתחות של היצוג הפאשיסטי [או הנאציסטי לצורך העניין] – מ"רומא עיר פרזות" שמוחק את הפאשיזם מהעם האיטלקי [נועד להציל את המצפון של העם האיטלקי או הגרמני] ועד ל"יום מיוחד" שמציג את הפאשיזם כחלק אינטגרלי מהעם האיטלקי. [סברת הבנאליות עם מפחידה יותר: רע שטני הוא משהו שאי אפשר לחזות, קשה לחזות את בואה של "המפלצת". בעוד שתפיסת הבנאליות של הרע מציגה את הרעיון שבכל אחד מאיתנו קיים רע – הוא מגיע מחוסר מחשבה,  או מפחד לחשוב – הרע הוא אנושי – מפחיד ואמיץ להציג את האנושות הפשוטה, את העם הפשוט ככזה].

תפיסת הבנאליות של הרוע\ חנה ארנדט: התפיסה של פילוסופיה זו היא שהרע הכי גדול מגיע דווקא מאנשים נורמאלים. רוב הרוע בעולם הוא רוע בנאלי שמגיע מאנשים נורמאלים שלא שואלים שאלות, הם לא פסיכופאטים וסוטים, הם "ממלאי פקודות".

הנאציזם והקולנוע: 1933 – 1945

סרטי תעמולה היו בחצי שעה הראשונה לפני הסרט העלילתי, הנאצים לא עשו סרטי תעמולה עלילתיים. קולנוע עלילתי עד לאותה תקופה לא נחשב למדיום רציני, נחשב לבידור חסר דעת, ואידיאולוגיה הנאצית הייתה מאוד רצינית – אחרי מלחמת העולם השנייה – כשהוליווד התגייסה למלחמה החלו לצאת סרטי תעמולה בחסות הוליווד והועלה מעמדו ליותר רציני. גם היטלר חשב שקולנוע צריך לגעת בנושאים אוניברסלים, אהבה למשל, ואסור ללכלך אותו עם פוליטיקה. בנוסף, תעשיית הסרטים הגרמנית השפיעה על כל אירופה – סרטי תעמולה נאצים לא יצליחו במדינות השכנות לגרמניה – סיבה כלכלית(!). לכן הנאצים דווקא עשו מעט מאוד סרטי תעמולה – כמה סרטים שמפארים את המפלגה, כמה סרטים אנטישמים, אך לא רבים – אין כמעט סרטי תעמולה עלילתיים.  אם יש סרט אחד שיצר אפקט על הזיכרון הקולקטיבי הוא ניצחון הרצון של לני ריפנשטהל – מייצג את הנאצים כפי שהיטלר היה רוצה שיראו אותו.

מהו הנאציזם?

הנאציזם (נאציונל-סוציאליזם) כינוי לאידאולוגיה שפיתחה המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית (הנאצית) בגרמניה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. האידאולוגיה הנאצית כללה השקפה גזענית בדבר עליונותם של "גזעים" אנושיים מסוימים על פני אחרים, ודגלה בדיכוי ואף השמדה של "גזעים נחותים", לעומת שמירת ה"טוהר" של "הגזעים העליונים". המפלגה הנאצית בהנהגתו של אדולף היטלר החלה ליישם את הנאציזם זמן קצר לאחר עלייתה לשלטון בגרמניה בשנת 1933. היא נותרה האידאולוגיה השלטת בגרמניה עד כניעת השלטון הנאצי ב-1945 בתום מלחמת העולם השנייה. הנאציזם הוכרז כבלתי חוקי בגרמניה לאחר נפילת המשטר הנאצי, והפך לטאבו בחברה הגרמנית. כך, יש איסור על שימוש בסמלים נאציים, איסור על הקמת ארגונים התומכים בנאציזם וחשדנות כלפי רעיונות המזכירים במשהו רעיונות מהאידאולוגיה הנאצית. עם זאת, קבוצות קטנות של תומכי האידאולוגיה הנאצית עדיין ממשיכות להתקיים בגרמניה ומחוצה לה. אנשי הקבוצות האלה ידועים בכינוי נאו נאצים ("נאצים חדשים").

תורת הגזע - "תורת הגזע" ו"דרוויניזם חברתי" השפיעו גם הם על האידאולוגיה הנאצית. על פי השקפה זו ישנה היררכיה בין הגזעים והעמים. הגזע המובחר, הגזע הארי, נועד לשלוט בעמים אחרים, ורשאי להשתמש בכוח העבודה שלהם ובמשאביהם לצרכיו. עמים מסוימים - יהודים, צוענים - יש להשמיד, כיוון שהם מסכנים את הגזע הנבחר. הנאציזם דוגל באאוגניקה קיצונית. לפי השקפת הנאצים יש להשמיד, או לכל הפחות לעקר, אנשים נכים, חולים במחלות פסיכיאטריות, אנשים בעלי מוגבלות שכלית, ואנשים שהוגדרו כ"אנטי-סוציאליים", למשל הומוסקסואלים. בפרט יש להקפיד שלא יבואו במגע עם בני הגזע הנבחר, כדי שלא יפגעו ב"טוהר הגזע".

סרטי התעמולה הנאצים נעשו כמעט כולם באותה שנה 1933 – 1934, גם ניצחון הרצון שיצא ב 1935, יצא ב 1934. המטרה היתה שליטה בשאר גרמניה, העובדה שהוא כבש את כל הרשויות לא הבטיחה לו את השליטה באזרחים.

איש הס"א ברנד\ 1933: אנשי הס"א היו הבריונים של המלגה הנאצית, הם עזרו לה להיבחר ע"י הפגנת אלימות כנגד המתנגדים – כולל חסימת הגישה אל הקלפיות בזמן הבחירות. איש הס"א ברנד הוא כמובן של איש ס"א שמת – עיסוק ב"גיבורים".

הנס וסטמר\ 1933

היטלריונגה קוואקס\ 1933: על חבר בנוער ההיטלראי שנהרג בקטטת רחוב עם קומוניסטים, בנוסף גם אביו המכה, השיכור הוא קומוניסט – האנטגוניסטים הם קומוניסטים. אין שם יהודים – הם עדיין לא משתמשים בקלף האנטישמי כי הם לא בטוחים שכל גרמניה אנטישמים, הרבה יותר קל לשנוא קומוניסטים.

בכל הסרטים שחקו צעירים בני 15 – 20, ויועדו לצעירים, הוקרנו באספות של הנוער ההיטלראי וכו'. בתקופה זו גם החל תהליך של יוניפורמיזציה – כולם צריכים להיות שייכים לארגון שלובשים בו מדים – הארגון הגבוה מכולם היה הס"ס.

ניצחון הרצון\ לני ריפנשטהל\ 1935: הסרט התיעודי היקר ביותר עד כה – המון מצלמות מהאיכות הגבוהה ביותר. היטלר נתן ללני ריפנשטהל יד חופשית לחלוטין משום שתמך באמנות ובעיקר באמנות של לני ריפנשטהל. היא צילמה המון קטעים והשתמשה במעט מאוד מהם – הסרט נוצר בעיקר בחדר העריכה, היא יצרה כך נאצים שהוא לחלוטין מדומיין. זהו סרט תיעודי שאין לו שום קורלציה, שום קשר למציאות – יש לו קשר ישיר למדומיין הנאצי, למה שהנאצים רצו להיות. הסרט מתאר את הועידה הנאצית הגדולה בנירנברג. כשהסרט נוצר היטלר עבר מקאנצלר לפיהרר – מטרתו של הסרט היא האדרתו של היטלר והצגתו כמנהיג היחיד והנערץ של הגרמנים, להראות כמה הגרמנים אוהבים את היטלר ובנוסף – ההבטחה לעתיד – איזה סדר וארגון יביא היטלר והרייך השלישי לגרמניה. הסרט של ריפנשטהל הוא רימייק לסרט קודם שיצא בועידה הקודמת ב 1933, "ניצחון הרוח", בסרט מ 1933 רואים את האנושיות והבלאגן וכלל לא מציג אותם כ"אלילים", הופקו הלקחים וב"ניצחון הרצון" נכנסו רק קטעים שמאשררים את הנאציזם.

• חייה הנפלאים והנוראים של לני ריפנשטהל – 1989: ריי מולר -

לני ריפנשטאהל - במאית קולנוע וצלמת גרמנייה, אשר ידועה בעיקר בזכות האסתטיקה וטכניקות הצילום שבהן השתמשה בסרטיה. עבודותיה המפורסמות ביותר הן סרטי התעמולה הדוקומנטריים שיצרה למען המפלגה הנאצית. בתום מלחמת העולם השנייה, עולם הסרטים דחה אותה, ושנים לאחר מכן היא הפכה לצלמת.

עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון ב-1933, קיבלה את הזמנתו לביים סרט תיעודי על כינוס של המפלגה הנאצית באותה שנה. הקטעים המעטים ששרדו, כנראה בשל השמדתו המכוונת לאור הופעתם של דמויות מפתח שחוסלו ב"ליל הסכינים הארוכות", מציגים אנדרלמוסיה קולנועית מבולבלת בה נעדר סנכרון בין המצלמה והמצולמים. לקחי סרט זה הוטמעו, וב-1934 ביימה ריפנשטאהל, במימון מלא של המפלגה הנאצית, את הסרט "ניצחון הרצון", המתעד את ועידת המפלגה הנאצית בנירנברג. הסרט צולם בידי 36 צלמים וכלל למעלה ממאה אלף ניצבים. סרטה של ריפנשטאהל, בשונה מהסרטים התיעודיים הנאציים הקודמים, לא היווה פרץ אידאולוגי בוטה. היא הצליחה, בכישרון רב, להציג כינוס מפלגתי משמים בצורה אסתטית ומהפנטת. הכינוס לא היה רגיל, אלא נערך תוך כדי מחשבה מתמדת לגבי האספקט התיעודי. במידה רבה, נוצרה האחדה מסוימת בין בימוי הסרט ובימוי הכינוס שנעשה במידה רבה לטובת הסרט. השילוב יצר מפגן מפואר ומאורגן והעביר היטב את הכיוון הטוטאלי החדש של האמנות המגויסת ואת חשיבות השימוש במדיום הקולנוע ובצילום הפוטוגני כדי להגיע אל הציבור.

הצלחה נוספת של ריפנשטאהל בסרט זה הייתה יישום עקרונות האידאולוגיה הנאצית באופן אמנותי: הפיהרר מועלה למדרג אל כאשר הוא מצולם בתחילת הסרט בהגיעו לנירנברג במטוס לשמחתו של הקהל הבלונדיני. זוויות הצילום הנמוכות, הלונג שוטים המציבים את הפיהרר במרכז ההמון המסודר בשורות. כל אלו מאדירים את הפיהרר ומעבירים את המסר כי דמותו היא אייקון שסוגדים לו, שכן הפיהרר הוא המדינה.

בשנת 1936 צילמה ריפנשטאהל סרט מפורסם אחר, "אולימפיה", שתיאר את המשחקים האולימפיים שנערכו בשנה זו בברלין. הסרט, שהופק בשיתוף שר התעמולה יוזף גבלס, מאדיר את הנאצים כיורשי יוון הקלאסית ומציג את גרמניה כמדינה נאורה, המקדמת את הספורט באופן שוויוני. זו הייתה מטרתה של ריפנשטאהל, אשר כיוונה אל דעת הקהל במדינות אירופה המערבית. הסרט הוא שיר הלל לפולחן הגוף הנאצי ומוקיר את האתלטיות בה ניחן הגזע הארי.

עם תום מלחמת העולם השנייה ונפילת המשטר הנאצי התנערה ריפנשטאהל מההאשמות שהופנו כלפיה וסירבה בכל תוקף להכיר בסרטיה כתעמולה עבור הנאצים. היא טענה כי לא הזדהתה עם המשטר הנאצי ומטרותיו, למרות עדויות מסוימות המפריכות זאת. בדומה ליוצרי סרטים אחרים שפעלו בטרם עליית הנאצים לשלטון, לא ראתה מניעה להמשיך ולקדם את הקריירה שלה תחת המשטר הנאצי. עם זאת, ועל אף שלא הצטרפה למפלגה הנאצית לפני ואחרי 1933, יצירותיה פורצות הדרך בימי הנאצים הוכתמו בנכונותה להיעתר ולשרת את הרייך השלישי, והקריירה שלה כיוצרת סרטים הגיעה לסופה. היא פנתה לצילום סטילס, תיעוד חייהם של בני השבטים הנוביים בסודאן וצילום תת-מימי, בו עסקה החל מגיל 70 ועד מותה בגיל 101.

הסרט "ניצחון הרצון" ערוך בצורה של מונטאז' תמטי קומוניקטיבי – הפיהרר והעם הגרמני. זה גם הסרט התיעודי הראשון שהשתמש במצלמה נעה לתיאור המציאות, וריפנשטהל גם השתמשה בכל מה שאפשר לעשות עם המצלמה הנעה מהסרטים העלילתיים הגרמנים.

היטלר תמיד צולם בזוויות צילום נמוכות ומאדירות – היא השפיעה על הצילום הפוליטי עם זוויות מאדירות אלו [ גם במר סמית' הולך לוושינגטון]. לא הייתה קריינות בסרט – לטעמה של ריפנשטהל, אם לא הייתה קריינות זהו אינו סרט תעמולה במובנו.

תפיסת ההוד וההדר הנאצית – תפיסה המציגה עצמם כמכונות, כמפלצות המשתלטות על העולם. התפיסה המציגה את הנאצים כלא אנושיים היא נוחה לזיכרון הקולקטיבי – אך תפיסה זו היא לא היסטורית – אם הנאצים הם בני אדם זה הרבה יותר מפחיד.

גרמניה אחרי מלחמת העולם השניה:

ארץ אבות\ היסטוריה אלטרנטיבית – מה היה אם? [ הספר מאת רוברט האריס].

אדוארד השמיני*, ג'וזף קנדי* - פרו נאצים.

מונומנטים של יוון העתיקה במרכז ברלין.

גרמניה אחרי מלחמת העולם השניה*

מפת גרמניה 1945*

[גרמניה מחולקת, ברלין מחולקת]

1949 – איחוד מערב גרמניה ע"י ארה"ב, סיוע מסיבי מארה"ב, מארק גרמני חדש.

בריה"מ לא מסכימה לאיחוד, אך היא לא רוצה מלחמה – הסכימה להסדרים מורכבים בגרמניה המחולקת – שלושת רבעי ברלין היא מובלעת מערב גרמנית באזור המזרחי שמחוברת בהיי וויי ובמסדרון אווירי שהוא שטח מפורז. – שיטת השלטון ברמניה היא לחלוטין שיטה דומה של ארה"ב. וכך גרמניה הצליחה להתגבר מהר מאוד על קשייה הכלכלים.

תעשיית הקולנוע הגרמנית לא התאוששה רק לאחר עשרות שנים אחרי המלחמה – לפני כן תעשיית הקולנוע בה שגשגה ולאחר המלחמה היתה נפילה עד תקופת הגל החדש הגרמני. רבים מיוצרי הקולנוע הגרמני עקרו לתעשיות בחו"ל, בעיקר ארה"ב [פריץ לאנג], אלו שנשארו, בינהם לני ריפנשטהל נדחו מהתעשייה.

הזיכרון הקולקטיבי הגרמני – העבר של גרמניה הוא עבר שאי אפשר להתמודד איתו ובו בזמן אי אפשר שלא להתמודד איתו, הוא נמצא שם ונוכח אך קשה מאוד להכיל אותו.

1945 – 1947 – ארה"ב מפעילה תהליך של דה נאצי פיקציה – הוצאת הנאצים מגרמניה, השיא של ההוצאות להורג של הנאצים – ההבנה הייתה שדה נאצי פיקציה של גרמניה היא דה גרמניזציה – צריך לחסל אליטה שלטונית ברמה הבסיסית ביותר [ כל מנהל בית ספר היא חבר מפלגה].

בנוסף, ב1947 מתחילה באמת המלחמה הקרה – גרמניה נמצאת בחזית של המערב והמזרח, היא הופכת לאזור ספר בין שתי המעצמות [בריה"מ וארה"ב], עד היום לגרמניה אין צבא, מי ששומר עליה זו ארה"ב. – בוטל תהליך הדה נאציפקיציה כדי להפוך אותה למדינה חזקה אל מול מזרח אירופה.

1949 – 1960: נס כלכלי, גרמניה חוזרת למשפחת העמים, ב 53 גרמניה מצטרפת לברית נאט"ו (ברית המדינות הצפון אטלנטית).

בניגוד לאיטליה – שם כבר דור הבנים החל לעשות סרטים על "השנים הנעלמות של הפאשיזם" – בגרמניה המשיכו עם נרטיב הרע השטני – נאמר על ההסטוריה הגרמנית שאי אפשר להכיל אותה ואי אפשר להתמודד איתה. בעקבות הסרט "הארורים, כשהיה מקובל להתייחס לנאציזם בנושא של מיניות, גם דור הבנים בגרמניה לא התמודדו עדיין עם הנושא בתפיסת הבנאליות של הרע. כל הסרטים שחזרו את אותו רעיון של הרע השטני.

הרוצחים ביננו\ וולפגנג שטאודה\ 1946

במקביל לרומא עיר פרזות – מוצגים הנאצים כמעטים פסיכופטים.

קאנאריס, זה קרה ב 20 ביולי

יצירת הנראטיב המקובל בקולנוע ובחברה הגרמנית מאז שנות ה 50.

הפרדה בין האס. אס לוורמאכט [הצבא הגרמני] – הצגת הוורמאכט כצבא טוב שלא עשה פשעי מלחמה – כשנפתחו הארכיונים הרוסים לאחר המלחמה התגלו מימדי הפשעים של הוורמאכט משום שהיו הרוב.  * הגנרל של השטן. נראטיב שנח לגרמנים.

הראשון ששלל את תפיסת הרע השטני, "הרוצחים בנינו", הוא פולקר שלנדורף [וגינטר גראס] עם תוף הפח – הוא אומר שכל הגרמנים רעים, כל הגרמנים הם נאצים והיטלר צמח מתוך הבורגנות הגרמנית.

1979 – תוף הפח\ פולקר שלנדורף:

רק שהגיע השיא של הגל החדש הגרמני – מבוסס על ספר של גינטר גראס מ 1959 – כתב אישום כנגד גרמניה – כל גרמניה היו נאצים. הסרט הולך הרבה עם המסר של הספר, אך נעשו בו ויתורים כדי שאנשים יראו אותו – הקולנוע הגרמני מתקשה להתמודד עם בעיות העבר בגלל הקהל שלא רוצה לשמוע את כתב האישום עליו.

הסיפור מתרחש בדנציג, אזור מחלוקת בין גרמניה לפולין [שעבר בין שליטת מדינות כל הזמן]. ההתרחשות היא בזמן שהאזור בשליטת פולין [בעקבות מלחמת העולם הראשונה], אך הגרמנים בדנציג תחילים להרגיש טוב יותר בגלל פעולותיו של  היטלר [האזור חוזר מדנציג הפולנית – גדנסק – לדנציג הגרמנית]. הסיפור מתמקד במשפחה גרמנית. מסופר על אוסקר, ילד שהחליט שלא להתבגר ונשאר גמד בעקבות חטאי אבותיו – הסיפור מסופר מנוקדת מבטו של הילד – עליית הנאציזם ועד נפילתו.

יש פארודיה בליהוק – הנאצי נראה "נחות", בעוד שמי שנראה יותר "ארי", "אידאל היופי של לני ריפנשאהל" – הוא דווקא הפולני – הדוד יאן.

הקומפוזיציה בנאום והצילום ה"שחור לבן" – מחזיר אותנו כמעין "ציטוט פארודי"  [אותם קומפוזיציות] מנצחון הרצון, גם בתוכנו של הנאום.

הנאום הוא "החלום" המציאות המדומיינת [מצולם בשחור לבן, שבקולנוע המודרני הוא סמל למציאות מדומיינת].

הוא עובר משם לכניסתו של הילד דרך החצר האחורית של האספה ומציג את הזוויות צילום של ניצחון הרצון אך בהגזמה. זווית גבוהה היא גבוהה יותר – ממאדירה למאיימת.

אוסקר עם תוף הפח מבלבל את התזמורת – המארש הנאצי הופך לג'אז ולאחר מכן לואלס ואנשים מתחילים לרקוד עד שהגשם יורד.

בהמשך אוסקר מתבגר בתור גמד, הוא חוזר הביתה מהמלחמה [הוא חייל בקרקס הצבאי] – ה"דוד יאן" נרצח ע"י הנאצים, אמו של אוסקר מתה מצער – אביו של אוסקר נשוי למאהבת של אוסקר ויש להם ילד בן 3 שלא ברור של מי הוא.

מבחינת רע שטני מול הבנאליות של הרע – יותר לכיוון הבנאליות של הרע – הנאצים רעים, אך הם מוצגים כאנושיים, אפילו לא יוצלחים וקלוקלים בצורה אנושית – האבא, הנאצי של הסרט – הוא אבא דואג, לא טוב לב אך לא רע במיוחד – ובעיקר אנושי. הסצנה של האספה שמתפוצצת בגלל הטעות של התזמורת והגשם מציגה את הרעיון שאין "הוד והדר" – יש שאיפה להוד והדר שלא קיימת. האבא של אוסקר הוא דמות מובהקת של הבנאליות של הרע על הפחדנות האנושית שלו.

אך הסרט משתנה מהספר בנקודה מסוימת – הוא מעדן את תפיסת הבנאליות של הרע – הסרט מציג אמנם את הגרמנים כנאצים כולם, אך גם כסובלים – הגרמנים סבלו מאוד בין 1945 עד 1947, יש פה את הנראטיב של הגרמנים המסכנים שנורא סבלו במלחמה. סצנת האלימות היחידה בסרט היא הסצנה של רוסים נגד הגרמנים המסכנים [הרוסים בסרט הם אסייתים (טטארים – גזע שבין רוסי לסיני), [תרגיל מובהק של ערמת התמונה]. האסייתים (והסכנה הרוסית של רוסיה האסייתית) נחשבו לאיום גם בתקופת שנות ה 70, ויכוח הסטוריונים שטען שחלק גדול ממעשיו של היטלר נובע בעיקר מרצון להגן על הגרמנים מרוסיה האסייתית – שגם האמריקאים היו נגד הרוסים והאסייתים – הוצג אויב משותף לארה"ב וגרמניה – הרוסים. 

בשנת 1941 – 1942 – המצב של גרמניה היה נהדר – כל הרכוש של אירופה הגיע לגרמניה והמצב הכלכלי שם היה נהדר, לאנשים היה שפע ולא היה שם רעב כמו בשאר אירופה. מה שמציג את גרמניה בצורה אמיצה לתקופה.

אך עם זאת הגרמנים מוצגים כקורבנות. בנוסף – אוסקר בספר נשאר גמד [העבר של גרמניה ממשיך לחיות], בסרט הוא בוחר לגדול, להתבגר – זו נקודה בעייתית שמשאירה את הנאציזם כאנקדוטה, כאירוע היסטורי שעבר ונגמר.

לילי מרלן\ ריינר וורנר פאסבינדר\ 1981:

פאסבינדר שייך לגל החדש הגרמני, אחד הבמאים החשובים בהסטוריה של הקולנוע – פאסבינדר מתמחה במלודרמות אירוניות – פארודיות. צריך להסתכל על המסר של הסרט כמסר פארודי. לילי מרלן הינה פארודיה על המלודרמה ועל ההיסטוריה הגרמנית.

לילי מרלן הוא ביוגרפיה על הזמרת המפורסמת מתקופת המלחמה ללה אנדרסון ששירה המוכר ביותר הוא "לילי מרלן", הסרט מספר את הסיפור שלה – היא היתה מאוהבת ביהודי שוויצרי, אביו לא היה מעוניין במערכת היחסים שלהם ומשתמש בנאציזם כדי להפרידם. בזמן המלחמה הוא בשווייץ, היא בגרמניה, הקריירה שלה מתחילה לנסוק בעקבות השיר "לילי מרלן", והממסד הנאצי מתחיל להכירה.

בסצנת פגישתה עם הממסד הנאצי – במשרד התרבות – התאורה מפוצלת, גם המשחק – משחק רשמי, קר, תאורה קרה – היא מאורת בתאורה חמה, רגישה יותר, עדינה.

הצבת הדמויות, העמדה לא ריאליסטית [מדברות עם הגב אחד לשניה ועם הפנים למצלמה] – מלודרמית מובהקת ואף הפארודיה המפורסמת ביותר לג'אנר המלודרמטי.

העיסוק בנושאים הוא מלודרמטי – הטרדה מינית, אהבה, רומנטיקה.

לבושה של ללה אנדרסון הוא לבוש מוגזם, בגדים מוגזמים של שחקניות קולנוע אמריקאיות משנות השלושים.

הארכיטקטורה היא מלאת הוד והדר – הייצוג של היטלר בסרט היא לפני הפגישה, כשהדלת נפתחת נראה אור גדול ומוזיקה שמימית – היטלר מוצג אולי אף כאלוהים.

שוט הצגת הדירה שקיבלה ללה אנדרסון מהנאצים הוא מאפיין מובהק מלודרמטי אמריקאי – הצגת הגודל, הפאר, העושר של הריהוט והביגוד, החלונות הגדולים.

המלחמה נגמרת – ללה אנדרסון מגיעה סוף סוף לשווייץ – לפגוש את בן זוגה שעזבה בשווייץ, שהוא מנצח על תזמורת – פאסבינדר צוחק על ההתכוונות של המלודרמה להתעסק בתרבות גבוהה, על התזמורת הפילהרמונית של כל אישה בורגנית צריכה ללכת אליה כי זה סמל סטאטוס לתרבות גבוהה – בעוד שמלודרמה הינה דבר זול לחלוטין. 

ברע שטני [הוד והדר] ובנאליות של רע – על פניו יש פה ייצוג של הוד והדר – הסרט מקדם תפיסה של הנאצים כתקופה מסודרת, מהודרת, קסומה, את הנאצים ככל יכולים ואת היטלר השולט על כל הסדר המופתי הזה.

יש אפילו אנטישמיות – אזכורים רבים למשפר 6 מליון.

בן זוגה היהודי בוגד בללה בסוף, מתחתן עם גברת מנדלסון המהודרת יותר, בעוד שהגרמנים לבד בחושך.

ללה מצטרפת בשלב מסוים למחתרת אנטי נאצית ענקית בגרמניה [שכמובן לא היתה קיימת].

לכאורה זה סרט שמציג את הגרמנים כקורבנות של היהודים, ואת היטלר כאלוהים ואת הנאצים כשליחי האל.

בעצם, יש כאן בדיחה צינית – אירוניה – על התפיסה שהנאצים היו רוצים לראות את הנאציזם. יש כאן בדיחה על הבורגנות הגרמנית, פארודיה על ההיסטוריה והבורגנות הגרמנית.

פאסבינדר מחקה בעצם במאי מפורסם אמריקאי דני - דוגלס סירק שגם עושה סרטי מלודרמה אירוניים – סירק צוחק על הבורגנות האמריקאית ופאסבינדר על הבורגנות הגרמנית המיוצגת על ידי הכוכבת של הסרט. הבדיחה היא על איך הבורגנות הגרמנית רואה את העבר הגרמני ועל איך היא רואה אותו בעיניה כפי שהייתה רוצה שהוא יראה.

ילדה רעה\ מיכאל וורהובן\ 1990

לא סרט על התקופה הנאצית, אלא סרט בהווה (על שנות השמונים). מספר על תלמידה מצטיינת שעושה עבודה אישית כבונוס לציון – העבודה: לבדוק מה קרה לעיר שלה בתקופה הנאצית. היא מכירה את הסיפור שסיפרו לה – העיירה התנגדה לנאצים ובמקום הייתה מחתרת נאצית חזקה. היא מנסה לפתוח את הארכיונים בצו משפטי – היא מצליחה אחרי שנים לפתוח את הארכיונים ומגלה שהעיר הזאת מאוד נאצית, שראשי הנאצים עוד חיים בה – שהעיירה שינתה את עורה אחרי נפילת הנאצים, והחליטה לשקר לצעיריה כדי להשכיח את העבר. היא מוציאה ספר בו היא מאשימה את ראש העיר כנאצי וראש העיר מחליט לתבוע אותה.

הסרט הוא על התמודדות של בני הדור השלישי בעיירה עם ההסטוריה שלה – ועל חוסר ההתמודדות של הדור המבוגר עם ההסטוריה שלהם.

 אך כשהיא מצליחה ומקבלת דוקטורטים של כבוד העיירה נוקטת בגישה שונה, הספר שלה מתפרסם, הם מבטלים את תביעת הדיבה, מפארים אותה, מזמינים אותה להרצאות, מתנהגים אליה יפה ומפסלים את דמותה – בעצם כדי להשתיק אותה, כדי שלא תגלה עוד על העבר, אך היא לא מוכנה לקבל את זה. הקריאה בסרט היא לזכור את העבר. וורהובן הוא במאי שמתמודד עם חוסר הנכונות של הגרמנים להתמודד עם העבר שלהם, הוא לא מקובל כל כך בגרמניה וסרטיו הם סרטי אוונגארד לא קלאסיים שלא מיועדים לקהל הרחב.

הסרט היחידי שאומר באופן ברור ונחרץ שהגרמנים לא מסוגלים להתמודד עם העבר שלהם הוא סרט שוליים – סרט שוליים שאומר אמת לא נעימה בפניהם של הגרמנים. בניגוד ל"יום מיוחד" האיטלקי שהוא סרט מיינסטירימי עם הכוכבים הכי גדולים.

הנפילה\ אוליבר הירשביגל\ 2005:

הנפילה הוא סרט הסטורי מאוד מדוייק, הוא מתבסס על ספר של הסטוריון הגרמני יואכים פסט "היטלר בבונקר", שחקר באופן מאוד מעמיק את עשרת הימים האחרונים בבונקר של היטלר. יואכים פסט מסתמך על ארכיונים וראיונות – בדרך כלל מעדיפים ניירות כי הזכרון האנושי הוא משהו שקשה לסמוך עליו. והסרט מבוסס על אירועים הסטוריים אמיתיים (עד כמה שאפשרי בקולנוע). הסרט יצא כשהדור שהשתתף במערך ההשמדה ובמלחמה כבר חלף מהעולם – מסתמן כי נרטיב של רוע שטני שייך לדור הראשון בעוד שסרטים חדשים יותר ומתקדמים יותר שייך לתפיסת הבנאליות של הרוע – הדור השני והשלישי יכלו לעסוק בארועים בצורה הרבה יותר "רגועה" וללא ממש תחושת אשמה.

הרייך השלישי הסתיים בתחילת אפריל 1945, בעלות הברית החליטו החלטה אסטרטגית של א עושים הסכמי שלום ושביתת נשק עם גרמניה, צריך להביס אותה באופן סופי. הסרט מתמקד בביוגרפיה של גיבורה אחת טראודל יונגה שהייתה המזכירה של היטלר שגם כתבה ספר והתראיינה ויואכים פסט השתמש גם בראיונותיה.

עוד דבר בעייתי – שיחות שהיו שלא ברור אם היו או לא היו כמו שהם מוצגים, יואכים פסט מביא לנו את קטעי השיחות (בעיקר עם אלברט שפהר שגם כתב ספר "בתוככי הרייך השלישי") והוא מבהיר שהן "עיוות הסטורי".

התוספת של ההתנצלות של טראודל יונגה היא תוספת חדשה – היא מסוגלת להתנצל ולקחת על עצמה אשמה – משפט מובהק של בנאליות של רוע: היא הייתה חלק מהמנגנון, היא לא התכוונה שכך יהיה.

תחילת הסרט – השנה היא 1942: הרייך השלישי בשיא פריחתו, אך בוחרים להציג את היטלר במרחב "דחוס" בתוך ארכיטקטורה רגילה, הפוכה להוד וההדר הנאצי של "ניצחון הרצון" של ריפנשטהל.

כשהיטלר שואל את המועמדות להיות מזכירות מהיכן הן זה מרפרנס ל"ניצחון הרצון" שכולם צועקים מאיזה עיר הם. הסיבה: הצגת כל בני גרמניה, לא משנה מאיזו עיר, כולם כעם אחד. בגלל עניין ה"מדינה החדשה" והנסיכויות הנפרדות שהיו בה לפני כן, לא ברור מאליו של כלהגרמנים הם "עם אחד".

במפגש הראשון עם היטלר הוא מוצג כאיש נחמד, הוא אבהי וסלחני, הוא מקבל את טראודל יונגה לעבודה למרות שקצב הקלדתה אינו משביע רצון.

3 שנים לאחר מכן, ב 1945 – מוצג היטלר "אחר" – זהו סרט שמתכתב עם ניצחון הרצון רק הפוך – כאן הזווית היא נמוכה ומקטינה. בניגוד למרחב (הוד והדר) שבנצחון הרצון, כאן יש רבים בחדר קטן ודחוס – היטלר לא נראה כאן כמי ששולט במרחב. הקטע שאחרי מציג את היטלר כמי שאולי נחמד למזכירות, אך הוא דיי פסיכופאט – הוא לא חושב בכלל על שלושה מליון האזרחים שחיים ברלין. אך זה עדיין לא נראה כ"רוע שטני" – זה אנושי להיות פסיכוטי. אך תגובות האנשים סביבו: הם חושבים שהוא מעורער לחלוטין, הם כבר לא סומכים על שיפוטו, אך הם מקשיבים לו משום שהאלטרנטיבות מפחידות יותר.

בסיום הסרט – אנו מזדהים עם "הרופא הטוב" ועם טראודל יונגה – הם בוחרים בהמשך, בחיים, הם מייצגים את גרמניה החדשה – אנו מזדהים עם דמויות שבחרו להמשיך לחיות ולא למות מוות חסר דעת (לפי הסרט), גם הרופא בפירוש מוצג כמי שעושה מעשים טובים.

שיטת המבע הקולנועי היוצרת הזדהות – קלוז אפ. גם הליהוק – הדוקטור נראה אמין יותר. ומבחינת המשחק – אלו שהחלטותיהם שגויות לפי הסרט מדברים כמו רובוטים.

המפגש עם הרוסים מוצג כמסוכן – סאונד מפחיד, קלוז אפים של טראודל יונגה והילד שמעידים על לחץ. הרוסים לא עושים דבר לטראודל ולילד (למרות סיפורים היסטוריים של אונס ורצח נשים גרמניות), אך הסרט לא "מקרבן" את הגרמנים, לא מציגם כמסכנים.

יש גם מעין הצדקה גם לאלו שמחליטים להתאבד – גם הם לא מפלצות –  הרופא שואל את השאלה הנשאלת היום: למה הם התאבדו? הוא מקבל תשובה שלא נראית לא הגיונית הם עושים זאת מתוך אהבה ונאמנות לפיהרר.  הם מתאבדים מול פניו המשתאות של הרופא – המייצג את ההשתאות של הדור של היום.

אנו עוברים סוף סוף מן המרחבים הקלאוסטרפובים לעולם חיצוני – לבנייתה של גרמניה החדשה. יש גם הצגה לתושיה הגרמנית: איך הם הצליחו להסתדר ולהתמודד אחרי המלחמה? (שאלה שמעניינת את הדור החדש: איך אבותיהם הצליחו להשתקם אחרי כל ההרס?) – ישנה דוגמא בסוף הסרט: טראודל והילד נוסעים על אופניים לעבר עולם חדש, עתיד חדש – זוויות צילום פתוחות, פס קול.

בכותרות הסיום:

קודם כל – יש מקום מיוחד להשמדת היהודים – רבים מתו אך גם 6 מליון יהודים.

רוב גיבורי הסרט הם אלו שנשארו בחיים, אלו שחיו כדי לספר.

התשובה הגרמנית – ההתנצלות היא גם דרך ה"חוסר ידיעה", הם אומרים "לא ידענו", אבל בשביל המצפון – להווה היא אומרת "היינו צריכים לדעת".

הסרט עושה היסטוריזציה לנאציזם – מוציא אותו מהמיתולוגיה, ממלכת השטן או ההוד וההדר ומכניס אותו להסטוריה אנושית – הוא מציג את הנאצים כאנושיים וגם את היטלר – אמנם פסיכופאט אך יש בו צדדים אנושיים. למרות שה"טהורות" שלו מציגה אותו כקנאי מדיי לעמדות – צמחונות, לא מעשן, לא שותה.

הסרט טורח בעיקר להציג את היטלר כאנושי, אך גבלס, למשל, עדיין נשאר יחסית פלקטי, חד מימדי, הליהוק שלו מוטעה ומוגזם.

טראודל יונגה מוצגת בתור "הגרמניה שמתחרטת" – אך היא הייתה נשואה למישהו מהמשמר האישי של היטלר (במהלך השלוש שנים שהייתה מזכירתו של היטלר), אביה היה חבר מפלגה נלהב, היא ידעה הרבה יותר ממה שהיא מספרת והייתה מקורבת הרבה יותר ממה שמתואר.

הסרט מציג מעין אווירה טראגית – כאילו הנאצים הם הקורבנות האחרונים של היטלר, הסרט ניסה להימנע מזה – אך אווירת הטרגדיה והרגשות מכניסה יותר עניין בסרט.

שלמה זנד טוען ש"ילדה רעה" הוא הסרט שנותר זה שמדבר על העבר ולא עושה הנחות לגרמנים, בסרט "הנפילה" יש קצת יותר נחות לגרמנים.

הקולנוע והזכרון המערבי על הנאציזם:

היחסי המערבי, בעיקר ארה"ב והוליווד אל הנאציזם: בעוד שהפאשיזם היה שולי לעניין ההוליוודי, הנאצים כן עניין – נעשו הרבה סרטים מחוץ לגרמניה, במערב, על הנאציזם – סרט אמריקני, סרט, איטלקי, סרט דני. הדיון הוא על איך המערב התייחס לנאציזם בזמן הנאציזם – הוליווד מאוד חששה מהבעת דיעה בנוגע לנאציזם. הוליווד היתה אז בעיקר יהודית, היתה זו תקופה מאוד אנטישמית והיהודים בהוליווד לא רצו למשוך אש לעובדה שהוליווד יהודית – הם החזיקו בדעות אנטי נאציות, בני משפחותיהם היו קורבנות של הנאציזם, אך הסרטים ההוליוודים השתדלו שלא להתעסק בנאציזם. אחרי 1941 המצב השתנה – כל סרט היה עם אלמנטים של תעמולה בעד בעלות הברית, רוב סרטי העלילה התגייסו לתעמולה – הסרטים הציגו את הנאצים כנבלים, כשטניים. אך בסרטים אלו הנבלים הנאצים הם נגד אמריקנים ואירופאים, אך לא הוזכרה המילה "יהודי", המילה "יהודי" היתה טאבו מתוך בריחה מהזהות היהודית – הוליווד העדיפה שלא להכנס לנושא טעון זה משום שאנטישמיות לא הייתה בקונצנזוס וחלקים גדולים מארה"ב היו אנטישמים.

ובכל זאת עד 1941 והצטרפותה הרשמית של ארה"ב למלחמה, היו כמה סרטים אנטי נאצים אך לא בפרוש כלפי יהודים: חייו של אמיל זולא: סופר שחי בצרפת במאה ה 19 – איך זה קשור לנאציזם? אמיל זולא מגן על דרייפוס, אך אין דיבור בסרט על כך שדרייפוס יהודי וגם לא אומרים את השם המפורש.

דוגמא נוספת היא של האחים וורנר (שנחשבו לאולפנים פוליטיים), ב 1938 בליל הבדולח הסוכן שלהם נרצח בגרמניה – "סערה קטלנית" – הסרט מציג את הזעזוע של איך הסטודנטים מתלהבים יותר ויותר מהנאציזם – אך לא מוזכר שהפרופסור המזועזע הוא בעצם יהודי.

הקולנוע הבריטי הוציא דווקא סרטים אנטי נאצים  בתקופת המלחמה, בצרפת לא היו סרטים אנטי נאצים.

הדיקטאטור הגדול\ צ'פלין\ 1940: מבחינה זו – "הדיקטטור הגדול" שונה מהסרטים של הוליווד באותה תקופה. הוא היה בוטה מאוד לתקופתו – הוא אמר בפרוש את המילה "נאצים". הסרט התאפשר כי צ'פלין לא היה כפוף לאף אחד, היה לא חופש אמנותי כמעט מוחלט, לכן הוא יכול ליצור סרט אנטי נאצי מובהק. האולפנים בהוליווד ניסו להניאו מעשיית הסרט משום ש ב 39 ארה"ב נקטה בעיקר במדיניות בדלנית – להרוויח כסף מהמלחמה ולא לנקוט צד. הוליווד אוימה שאם תנקוט עמדה בנוגע לנאציזם היא תסומן כ"יהודית" – האולפנים הצליחו "להוריד את הסרט" רק מבחינת משרד הצנזורה האמריקני ע"י שינוי השמות: אדולף היטלר זה "אנדואיד הינקל", גרמניה היא "טומניה" וכו'.

צ'פלין ב1940 לא הבין את מידות הזוועה הנאציות, הם לא היו הליצנים שהוא תיאר אלא הרבה יותר מפחידים מכך. הצגתם בתור ליצנים יצרה כמה בעיות -

בנאום של "הינקל" יש חיקוי ל"נצחון הרצון" של ריפנשטהל.

הנאום הוא פוליטי, התרגום לנאומו הוא מעודן יותר ממה שהוא אומר – "הדמוקטיה מסריחה" הופך ל"הדמוקרטיה ריחנית" – זו היא ביקורת על המערב שמסרב לשמוע את היטלר ומתרגם אותו בצורה מעודנת יותר.

בתוך "הג'יבריש" יש מעין הגיון של משמעויות שצ'פלין מכניס – הוא מדבר על הבחורה הארית עם הצמה, הציצים הגדולים והשרירים בשביל ללדת ילדים שיהיו חיילים להינקל – זו היא פארודיה על הנאומים של היטלר.  הוא מעיז להגיד בנאום מה הנאצים חושבים על היהודים (ומשתמש במילה יהודים) – בתרגום אגב נאמר שהינקל זה עתה התייחס לעם היהודי.  ההוד וההדר הנאצים נשברים בחוסר סדר מבדח ואז הינקל נופל במדרגות, התינוקת שהוא מחזיק בשביל המצלמות – חיתולה מסריח וכו'.

צ'פלין מבין שניצחון הרצון זו הצגה, ניצחון תעמולתי מבריק – הוא נלחם בניצחון הרצון עם שבירת ההוד וההדר של ניצחון הרצון – אין הוד והדר, הנאצים והינקל הם ליצנים.

עלילת המשנה של הסרט היא על החייל\ הספר היהודי שלקה באמנזיה לאחר המלחמה, התעורר בתקופת עלייתו של היטלר לשילטון ותופס אותו. צ'פלין אוהב להזדהות עם האנדרדוגס – לכן גם היה לו קל להזדהות עם היהודים בתקופה ההיא – הסרט הכעיס מאוד את הנאצים שבסרט התעמולה שלהם "היהודי זיס" הציגו יהודים מפורסמים שהורסים את העולם והוצג גם צ'פלין כיהודי – למרות שהוא לא היה יהודי אך גם לא הכחיש את ה"אשמה" שהוא יהודי.

גם כשהמלחמה הסתיימה, סרטי המלחמה האמריקאים הציגו את הייצוג של הנאצים לזכרון הקולקטיבי הגרמני – יש גרמנים טובים ששייכים לוורמאכט, ויש קצינים גרמנים ששייכים לגסטאפו ולאס. אס והם פסיכופאטים (רוע שטני).

בגלל המלחמה הקרה היו צריכם את גרמניה כבעלת ברית (שתפסה חלק מרכזי במפה האירופית) ולכן העדיפו להעלים את הפרוורטיות הגרמנית – נאצים ויהודים.

משפטי נירנברג\ סטנלי קרמר\ 1961:

קרמר היה אחד היוצרים היהודים היחידים בהוליווד שיכל לעשות סרטים פוליטים בתקופת המקרת'יזם כי הייתה לו חסינות (מגיל 12 היה חבר במפלגה הדמוקרטית ולכן לא נחשד מעולם כקומוניסט).

משפטי נירנברג היו אקט אנטי נאצי – משפטים פומביים של הדרג הבכיר של הנאצים (1946 – 1948) – המשפטים שהיו בנירנברג משום שהיא הייתה המעוז הנאצי המובהק (שם גם צולם "נצחון הרצון"). לאט נראה במשפטים שהעונשים הופכים להיות, עם הזמן, קלים יותר בגלל הרצון לצרף את גרמניה אז ל"משפחת העמים".

עלילת הסרט משחזרת באופן חופשי את המשפט של הדרג המשפטי הנאצי במשפטי נירנברג – המשפט שעשק באחריות של אנשי החוק הגרמנים: התובע הכללי הנאצי, שר המשפטים הנאצי.

אחת העדויות בסרט מציגה את נאומו של בכיר שהוא בן אצולה שמנסה להסביר איך הוא קיבל את היטלר, "הנחות" להיות הפיהרר, השולט. קיבלו את היטלר כי גרמניה היתה במצב קשה, אך העולם כל כך פחד מהיטלר, דבר שיצר לגיטימציה גרמנית אליו (גם העולם אפשר לגרמניה לספח לעצמה שטחים דבר שיצר אהדה גרמנית כלפי היטלר) – פתאום גרמניה במצב מסויים ולכן אי אפשר היה לסלקו – אז הגרמנים ה"נורמאלים" הסתכלו סביב והבינו שהם בסכנה – הטירוף של היטלר כבר הפך לאורח חיים.  בעצם יש כאן גרמני שמודה: אך מי שכתב את התסריט היה יהודי אמריקני – הוא מתנצל בשם העם הגרמני? הגרמים לא לקחו אז את האשמה עליו.

הסרט מאוד הכעיס את הגרמנים, הקרנת הבכורה יצרה זעם בברלין – (בשאר העולם הוא היה הצלחה גדולה) במונולוג ההתנצלות הוא מאשים – "אם ידעתם על מאות הייתם צריכם לדעת על אלפים" - הגרמנים לא היו מוכנים לקבל את האשמה. אך הסרט מציג את תפיסת הבנאליות של הרוע – הוא מצביע על אנשים אשמים שרובם נוהגים במסגרת הבנאליות של הרוע – זה בניגוד לתפיסה בה הנאציזם הוצג עד 1961 – הוא סרט חשוב מאוד מבחינת תפיסת הבנאליות של הרוע.

http://offnotes.blogspot.co.il/

הקולנוע כמתעד ויוצר היסטוריה: חלק ראשון: הדמוקרטיה האמריקנית

דמוקרטית ההמונים ומה מקום הקולנוע בה–

דמוקרטיה ליברלית מול דמוקרטיה טוטליטרית

כשניתנה לאדם אפשרות לבחור הם בחרו בחירות גרועות. נראה כי ההמונים לא בהכרח בוחרים טוב. דמוקרטיה ההמונים היא דמוקרטיה שבה הסמכות לשלטון נובעת מהעם ולא מאלוהים. הסמכות באה מהעם.

1. דמוקרטיה ליברלית – שומרת על פלורליזם מפלגתי, שמירה על זכויות.

2. דמוקרטיה טוטאליטרית – לא שומרת על זכויות, אך הסמכות היא מהעם – היטלר נבחר ע"י העם.

בניגוד לאירופה (בדר"כ), הוליווד בארה"ב – הקולנוע היא תעשייה פרטית ויכולה להציג את הדמוקרטיה האמריקנית.

הדרמה הפופוליסטית האמריקנית בשנות ה 30 וה 40 –  הדרמה – הינה הז'אנר הפופולארי באותם שנים.

בשנות ה 50 – המקרתיזם – גרם לכך שכמעט לא נוצרו סרטים פוליטים. אך גם האין הוא הכרחי לקולנוע. הוליווד יצאה מהמקרתיזם רק בשנות השישים באקט דרמטי – פרס אוסקר לתסריטאי שמאלני, קומוניסט – דלטון טרמבו.

בשנות ה 70 JFK נבחר לנשיא ארה"ב – שלוש שנים לאחר מכן קנדי נרצח. הרצח היה מאוד מסתורי – הרוצח נרצח ולאחר כמה שנים הרוצח של הרוצח נרצח – הפוליטיקה הפכה לסרט מתח וכך גם הקולנוע שעבר לסרטי המותחן הליברלי של שנות ה 60 וה 70.

הסאטירה הפוליטית של שנות ה 90.

***בשנות ה 80 ארה"ב לא עשתה סרטים פוליטים – מאבקים משפטים נגד משרד המשפטים האמריקני.

הנשיא דאז – רונלד רייגן – היה כוכב "מזדנב" ששנא את הוליווד וכעס על הוליווד. רייגן נחשב לאחד מגדולי מלשיני המקרתיזם. מדוע באמת לא נעשו סרטים על הנשיא? העם אהב אותו, היה אחד הנשיאים האהובים בארה"ב. הוליווד פשוט התעלמה מהפוליטיקה האמריקנית – הוליווד לא רוצה להיות בדיסוננס עם קהל הצופים האמריקני.

דמוקרטית ההמונים ומקומה בקולנוע:

שתיהן בעצם נולדו בערך באותה תקופה – אי אפשר לדמיין את המאה ה 20 בלעדיהן והן מזינות אחת את השניה.

הדמוקרטיה החלה בעצם ביוון הקלאסית – היתה זו דמוקרטיה של גברים עשירים בלבד. המצב של הנשים באתונה הקלאסית היה נורא בערך כמו אירן של היום.

הדמוקרטיה נעלמה מן העולם לאחר מכן לאלפי שנים וחזרה שוב כקונספט במהפכה הצרפתית 1789. מאז ועד סוף המאה ה 19 – מתחיל תהליך שבו הכח עובר להמונים. במהפכה הצרפתית היתה זו מהפכה של בורגנים – גברים שהיה להם כסף אך לא היה להם כח. בסוף המאה ה 19 – כמעט בכל מדינה כל הגברים יכולים להצביע. הנשים, כמובן, מאוחר יותר.

ארה"ב דווקא לא כל כך דמוקרטיה המונים, רק לכאורה – לבחירות בארה"ב צריך להירשם – אלו שלא הולכים להירשם – עניים ששקועים בלאו הכי בצרותיהם.

השינוי שדמוקרטית ההמונים מייצרת הוא שהשליטים צריכים "להתחנף" להמונים:

צריכים לתת להמונים תחושה שהם חלק מהעניינים.

לראשונה בהיסטוריה יש "חינוך חובה חינם" – המדינה מממנת חינוך להמונים.

תחושה שהמדינה הינה מגוננת ואכפתית. ובנוסף - בבית הספר ישנם שיעורים המלמדים כמה טוב להיות אזרח תורם. בית הספר הוא מקום מגויס המלמד את האזרחים לאהוב את המדינה – תחושת סולידריות לאומית של שייכות לעם אחד ולגורל משותף.

זכויות סוציאליות: פנסיה וביטוח בריאות = מדינת הרווחה.

קיצור שעות העבודה ושכר הוגן (יחסית) – יש זמן פנוי.

=

מביא לסוג חדש של תרבות -  תרבות פופולארית.

האפשרות שרוב האוכלוסיה יודעת קרוא וכתוב – ההמונים נהנים מספרות זולה, ספרות אסקפיסטית, לצרכי בידור – תכנים של סקס ואלימות.

בזמן הפנוי – יום ראשון הולכים לתיאטרון העממי(: באנגליה: מיוזיקהול, בארה"ב: וודביל).

הרעיון העיקרי – מערכונים קצרים, קוסם – שמירה על הריכוז של הקהל.

פארקים עירוניים, תזמורות, נסיעה לכפר.

כדורגל (וספורט בכללי) – כתוצאה מהזמן הפנוי והכסף הפנוי.

וגם הקולנוע נחשב לחלק מאות אפקט של דמוקרטיה ההמונים.

הקולנוע בתחילתו נחשב לבידור להמונים, למעמדות הנמוכים. המעמדות הגבוהים צפו בקונצרטים ותיאטרון רפרטוארי. הקולנוע והכדורגל נחשב היה לבידור זול. נוצר תהליך בו התרבות הפופולארית השתלטה על המעמדות הגבוהים.

התרבות הפופולארית מבוססת על צריכה המונית (מס – פרודקשן). התרבות הגבוהה הוא יחידני ובלתי ניתן לחיקוי, בתרבות הפופולארית כמה שיש יותר חיקויים זה יותר טוב.

תרבות להמונים הינה תרבות שמיוצרת להמונים = המעמדות הגבוהים מייצרת להמונים – מכתיבה להמונים מה לחשוב, מה ללבוש, מה לקנות. אך מצד שני עליה גם להתחבב על ההמונים: יש בה משהו מההמונים, אך היא גם מעצבת את ההמונים. (התרבות העממית באה מהעם, התרבות הפופולארית באה מהמעמדות הגבוהים בשביל העם).

עד כמה הקולנוע הוא מדיום דמוקרטי?

אחד המאפיינים של הקולנוע זה שכולם רואים אותו. בשנות ה 70 בשביל ללכת לקולנוע צריך ללכת לבתי הקולנוע – למרחב הציבורי.

הקולנוע בתמונות – קומיונקטיבי – כל אחד יכול להבין.

"יומני החדשות" – ניתן ליצור קרבה לשליטים באופן שלא היה קודם. התקשורת בין ההמונים לשליטים הפכה לקרובה, ישירה ואף אינטימית.

התרבות הפופולארית שיועדה להמונים בדרך כלל סיפרה על המעמדות הבורגנים והגבוהים – אסקפיזם – בריחה לפנטזיה על המעמדות הגבוהים.

המבנה של  השפה הקולנועית – ממציא השפה הקולנועית כפי שהיא היום הוא ד.וו. גריפית'. הוא ממציא את השפה הקולנועית שתהיה ברורה לכולם. אין ערבוב של זמנים – יש התחלה, אמצע וסוף. בעצם מי שהתחיל את בלבול הזמנים היה גודאר – מי שהפך את זה לפופולארי והפך את זה ל"המוני".

גיבור שניתן להזדהות עמו.

הדמיה של עולם אמיתי – מציאות שהיא כאילו אמתית – אשליית המציאות.

סיבה ותוצאה – קלוז אפ על חפץ מסוים יהיה משמעותי לעלילה.

הקלוז אפ מאפשר קרבה, הזדהות, יצירת "כוכבי קולנוע".

היכולת לתת אשליה של השתתפות אמיתית במתרחש (בחדשות למשל).  בשעה שיושבים לבד בבית ובאולם הקולנוע ובעצם פסיביים למתרחש.

=

כל הדברים הללו אינם מקריים כי הם נוצרו במקביל לדמוקרטיה ההמונים. השפה הקולנועית מתפתחת באופן דמוקרטי, בקורלציה לדמוקרטיה ההמונים.

כפי שנזכר לעיל – דמוקרטיה מתחלקת לדמוקרטיה ליברלית ודמוקרטיה טוטליטרית = שתיהן דמוקרטיות(!) – היטלר בא מהמעמד הבינוני הנמוך, פעל בשם ההמונים ובשביל ההמונים (אם ההמונים התנגדו היטלר נסוג – הרעיון של הריגת המפגרים להשבחת הגזע למשל). הדמוקרטיה של הפרולטריון (לנין והמהפכה הבולשביקית).

הדמוקרטיה הליברלית שומרת על זכויות. הדמוקרטיה הטוטליטרית אינה שומרת על זכויות, אך המוטיבציה לשלוט מגיעה מהעם. לא היה מקום ל"דם כחול" (השליטים ששונים לחלוטין, אינם בני אדם ונבחרו ע"י האל). דמוקרטיה – הריבונות נובעת מהעם.

בדמוקרטיה ליברלית הזירה התרבותית (ספרות,קולנוע, תיאטרון, טלוויזיה) יותר חופשית, אוטונומיה יחסית. כמובן שבמשטרים טוטליטרית גם היחסיות הזו אינה קיימת.

ארה"ב שייכת לדמוקרטיה הליברלית – לקולנוע ההוליוודי יש מונופול והוא אינו ממומן כלל ע"י המדינה. הקולנוע האמריקאי הוא אוטונומי ואינו חייב דין וחשבון למנגנוני המדינה לכן הוא יכול ליצור סרטים על המדינה – אך עליו להיות גם מאוד פופולארי ואסקפיסטי כי זה מה שההמונים יעדיפו. יש מעט סרטים פוליטיים – רובם יוצרו בארה"ב.

מר סמית' הולך לוושינגטון (1939)\ נא להכיר את ג'ון דאו (1941) \ פרנק קפרה

כל אנשי המלך (1949)\ רוברט רוזו – (רגע לפני המקרתיזם)

פרנק קפרה – מהגר מסיציליה שהגיע לקליפורניה.

יצר את שני ג'אנרים של קולנוע: הדרמה החברתית והקומדיה הרומנטית.

כבר בסרט "זה קרה לילה אחד" (קומדיה רומנטית)  נראית רגישותו להמונים, לעם, הפך למשורר של הפופוליזם האמריקני.

הפופוליזם האמריקני נוצר כעוינות כנגד המדינה – האזרחים לא אוהבים את ההתערבות של המדינה בחייהם. הפופוליזם האמריקני התפתח באמצע המאה ה 19.

המסורת הפופוליסטית קיימת בארה"ב עוד מתקופת הויכוח על אימוץ החוקה. האנטי-פדרליסטים, אלה שהתנגדו לחוקה פדרלית, ביטאו כבר אז רבות מהתמות הפופוליסטיות: האמונה שהעם הוא מקור הסגולה, חוסר אמון שהדמוקרטיה הייצוגית מסוגלת לבטא את רצון העם, חוסר אמון בממסד פוליטי מרכזי.

הורשיו אלג'ר – הבחור שמגיע מן הכפר, הקהילה, מערכים טובים. האיש הפשוט והתמים, ששומר על הערכים הטבעיים שלו שמנצח את האתגרים והמכשולים. יושר, התמדה ועבודה קשה, בתוספת טיפת מזל, יעבירו כל אדם עני ומוכשר אל מחוזות השפע – זה הנרטיב נוסח הורשיו אלג'ר שהגיע מן התרבות הפופולארית של המאה ה 19 – גריפית' הביא אותו לקולנוע ופרנק קפרה שכלל את זה.

מר סמית' הולך לוושינגטון\ פרנק קפרה (1939):

זוויות הצילום בסיקוונס ההגעה לוושינגטון מציגות את אבות האומה כמורמים מהעם אך עם זאת שווים לעם – אחד העם. יש התייחסות לנשיאי המופת של ארה"ב – לינקולן, אדאמס, וושינגטון וכו' אלו שהפכו את ארה"ב למה שהיא. יחס של הערצה אלוהית לדמוקרטיה האמריקנית לצד שוויון. אמריקה מורכבת מאנשים פשוטים וישנה גם הרמוניה בין האלוהיות והפשטות של הנשיאים שמתבטאת בזוויות צילום – גובה העיניים וזווית נמוכה ומעצימה.

פילבסטר – משיכת זמן ע"י דיבור – זכות של נציג בסנאט לקבל זכות דיבור ולא להפסיק לדבר עד שיקרה משהו. (נאומו של ג'פרסון סמית' שערוך בקרוס קאט).

בעריכה זו ניתן לראות את מייצגי הדמוקרטיה שהם הילדים והאמהות, ניתן לראות שם גם ילד כושי בשוטים הקבוצתיים של הנערים – מה שמציג את הליברליות והשוויוניות שבה דוגל פרנק קפרה. מוצגים בעריכה זו צעירים מול זקנים, פשטות מול טכנלוגיה, פשטות מול בעלי האמצצעים – מועבר ע"י שוטים קבוצתיים מול שוטים יחידניים של בעלי ההון, בנוסף הבדל של בהירות מול חושך ואפלה.

לקראת הסיום – הבאת המברקים המפוברקים של טיילור לסנאט – דמותו של ג'פרסון מושוות לדמותו של ישו – המקריב את עצמו למען העם האמריקני בדומה לישו שהוא מופת ההקרבה.

הסוף טוב. סוף אסקפיסטי שאינו קיים. סוף שהוא בלתי אפשרי – ברגע שסמית' נחלש ומתעלף הסנאטור מרגיש אשם ומודה בשחיתות שלו.

המסר: (תזה מרקסיסטית) הדמוקרטיה היא לא דמוקרטיה. העם לא שולח את הסנאטורים, בעלי ההון שולחים את הסנאטורים. בעלי ההון הם אלו הקובעים את המדיניות, הקפטליזם, העם הוא סטטיסטי.

פרנק קפרה נותן תקווה – תקוותם של האנשים הפשוטים. מיוצגים ע"י הילדים, ע"י הכפר. חזרה לאידאל של אמריקה – שלטון של נציגים שבאים מהכפר, עם אידאלים, צדק ופשטות.

הפופוליזם האמריקאי התחיל כתנועה מאוד שמרנית – מתוך רגשות, הסולידריות האמתית שמרגיש האמריקאי היא לקהילה ולאו דווקא למדינה. התנגדות לתיעוש, לפוליטיקאים, לעירוניות, לאלו שמדברים יותר מדי ולא עושים – אלו מאיימים על הפופוליזם האמריקני.

אך הפופוליזם האמריקני השמרני מחזיק גם בשנאת זרים, קפרה לוקח את הפופוליזם האמריקאי קצת יותר שמאלה – משמיט את שנאת הזרים, מחזיק באידאל של חזרה לכפר, ואויבו הגדול ביותר הם בעלי ההון.

ב 1939 – לא היתה כלל נגיעה לנשיא – מוסד הנשיאות נחשב מחוץ לתככים ולביקורת, מעמד מקודש. רוזוולט היה הנשיא דאז. נבחר בסופו של המשבר הכלכלי הגדול ביותר שידע המערב. בשנת 1932 היו בארה"ב 30% אבטלה. אנשים איבדו את בתיהם וחיו ב"הוברסוויל" (ע"ש הנשיא הובר שהיה אז) וגרו בפחונים. כשרוזוולט נבחר הוא היה הנשיא הראשון שדיבר לאומה האמריקנית והתערב בכלכלה. כמה שרוזוולט ניסה, גם עם ה"ניו דיל" – ארה"ב לא יצאה מהמשבר העמוק עד 1939 – מלח"ע השנייה. אך למרות שהמשבר היה קשה התמיכה עדיין הייתה גדולה ברוזוולט, גם הוליווד תמכה בו. מכאן שב 1939 העם האמריקני בהחלט האמין בנשיא, בכך שהוא לא נבחר ע"י בעלי ההון והוא ללא רבב.

בניגוד לסנאט – שעל אף שהוא תקין הוא נגוע בשחיתות קשה. אך הסנאט יכול להתחרט על שחיתותו – בכל זאת מעיד על אנושיות. גם נשיא הסנאט הינו דמות עממית – לועס מסטיק, נינוח.

התקשורת – אינה תקשורת חופשית. מבחינת הוליווד אין עיתונות חופשית בשנות ה 30, היא מזוהה עם הטכנולוגיה וההון. התקשורת אינה ממלאה את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, היא לחלוטין תלויה בבעלי הון. הייצוג הזה ישתנה בהמשך בגלל ההיסטוריה.

הקונספירציה – קשר נגד העם האמריקאי: קשר של שחיתות. בעל ההון שבשל תאוות הכסף שלו הוא מרמה את העם ומאיים על הדמוקרטיה האמריקנית.

נא להכיר את ג'ון דאו\ פרנק קפרה (1941):

חלק מ"טרילוגיה" ביחד עם "מר סמית הולך לוושינגטון" (הסרט השני – מוסד הסנאט), הסרט הראשון "מיסטר דידס הולך העירה", נגע במבנה של הראשות המוניציפאלית, והסרט השלישי – "נא להכיר את ג'ון דאו" – סאגה נוספת על היחס של בעלי ההון לחברה האמריקנית.

בסרט נא להכיר את ג'ון דאו, מערכת עיתון "מתייעלת" ועיתונאית מפוטרת בעבודתה. העיתונאית והדפס כותבים כתבה המספרת כי נמאס להם מהשחיתות האמריקנית והוא "ג'ון דאו" מאיים לקפוץ מגג בניין בערב חג המולד. מערכת העיתון שכמובן מעוניינת בכתבות נוספות של ג'ון דאו, צריכה למצוא את ג'ון דאו. שחקן בייסבול רעב ומובטל מקבל את הצעתה של העיתונאית לגלם את ג'ון דאו.  הקמפיין לשיפור אמריקה ממומן ע"י בעל ההון – השחקן המגלם את ג'ון דאו מנסה לברוח מכל הקמפיין הזה משום שהוא מבין שבעלי ההון מנצלים את דמותו.

ההמונים מתלכדים סביב האידאל שמציג ג'ון דאו(: צילומי המונים – דרך לבטא דמוקרטיה).

לפי האידאל האמריקני – הדרך לצאת מהצרות היא הקהילה, השכנות.  העיור נחשב למה ששינה את החברה האמריקנית – למנוכרת. הטראומה של העיור היא חלק מאלמנט של הפופוליזם האמריקני – הגעגועים לכפר. הפתרון של קפרה – להפוך את העיר לכפר – את השכונה והקהילה, יצירת הזדמנויות, דאגה לחלשים בקהילה, התאגדות והתלכדות, תחושה של אכפתיות ועזרה הדדית בעיר – האתוס של הכפר עובר לעיר. הנקודה היא שאפשר להסתדר בלי התערבות של המדינה, הקהילה יכולה להסתדר בלעדיה. הנה – נראה שיש פתרון למשבר הכלכלי.

ג'ון ווילובי (גרי קופר) המגלם את ג'ון דו מבטא את דמות הטיפוס "הכל אמריקאי" הנדהם מול השחיתות של המערכת הפוליטית ושל העיר הגדולה.

התזה של נא להכיר את ג'ון דאו היא אף יותר מורכב מ"מר סמית'", קפרה הולך צעד קדימה עם התיאוריה האנטי קפיטליסטית. בעל ההון שב"מר סמית'" רצה עוד כסף – קבוצת בעלי ההון ב"ג'ון דאו" רוצה את כל הכח שבאמריקה. במקור ג'ון דאו היה אמור לקפוץ – הסוף צולם מחדש שג'ון דאו לא קופץ כי "אי אפשר להרוג את ההמון האמריקני". יום אחד הציבור יתפכח וילחם על שלו.

מוסד הנשיאות – בעיקר בגלל הקונספירציה נגדו והאיום עליו ועל הדמוקרטיה האמריקנית הופכת למקודשת. נשיאות מושחתת שמפחידה הרבה יותר מסנאטור מושחת.

בעלי ההון הם אויבי העם האמריקני והתקווה היא שיום אחד ננצח אותם.

יחס לתקשורת – התקשורת גם בסרט זה הינה שלוחה של בעלי ההון.

כל אנשי המלך\ רוברט רוזו (1949):

בין 1940 ל 1949 התחוללה מלחמת העולם ה 2, מלחמה שהאשם העיקרי בה הוא כמובן היטלר. "כל אנשי המלך" -  סרט שנעשה ע"י אנשי שמאל שהתריעו נגד הישנות של מקרה כזה – שההמונים יעלו לשלטון אדם שמניעיו לא טהורים.

הסרט מספר על עלייתו ונפילתו של הפוליטיקאי וילי סטארק, שמגיע מאזור כפרי היישר לכהונת מושל, ובדרך מאבד את תמימותו והופך להיות מושחת כמו קודמיו בתפקיד. מבוסס על סיפורו של יואי לונג, מושל לואיזיאנה בין השנים 1928 – 1932.  נחשב לפופוליסט ודמגוג, בשל התנהגותו כמושל לואיזיאנה, ובשל דעותיו והאופן שבו ביטא אותן (לרבות נאומו המפורסם בו קרא ל"חלוקת העושר" - "Share The Wealth"). יש הרואים בלונג אדם שיכול היה, בהינתן הנסיבות המתאימות, להוביל את ארצות הברית לקראת משטר קיצוני בעל נטיות פופוליסטיות בנוסח המשטרים האירופים שקמו בשנות השלושים.

לונג היה חבר המפלגה הדמוקרטית, ובתחילה היה מתומכיו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. אך לאחר שרוזוולט זכה בנשיאות, ומנע מלונג את הקידום בו חפץ, הפך לאחד ממבקריו, ואף הודיע על כוונתו להתמודד כנגדו לקראת הבחירות לנשיאות ב- 1936. אל מול רוזוולט נחשב לונג למועמד בעל סיכוי, אך מותו בידי מתנקש מנע אפשרות זו. רבים סבורים שדמותו של הדיקטטור הפשיסטי המשתלט על ארצות הברית, בספרו של סינקלייר לואיס "זה לא יכול לקרות כאן", אשר התריע כנגד הפשיזם בארצות הברית שלפני מלחמת העולם השנייה, מבוססת על דמותו של לונג.

המותחן הליברלי של שנות ה 60:

1945 – ארה"ב מנצחת את מלחמת העולם השנייה כמנצחת כמעט היחידה (גם בנות הברית, בריה"מ ובריטניה, נהרסו כלכלית בגלל המלחמה).

1949 – המדינה הגדולה ביותר בעולם, מבחינת אוכלוסיה לפחות, סין הופכת לקומוניסטית. גם הרבה מדינות בעולם: מזרח אירופה, צרפת – נוטות לקומוניזם.

הרבה מדינות עוברות תהליך דה – קולוניזציה – הרבה כלכלות בוחרות בקומוניזם.

בריה"מ – ניסויים גרעיניים – פצצת אטום  שנוצרה כידוע כתוצאה מריגול.

ארה"ב לא הבינה את העיקרון שהקומוניזם מגיע מהעם. הם מרגישה מאוד מאוימת ויש דעת קהל מאוד ערנית כנגד הקומוניזם.

ממשלו של הארי טרומן שנבחר לנשיאות ארצות הברית ב- 1945 דרש נאמנות מאזרחיו כערך עליון. על רקע הסתגרותן של ברית המועצות וארצות מזרח אירופה מאחורי מסך הברזל ותחילתה של המלחמה הקרה הפכו חברי קבוצות שמאל קיצוניות ובראשם חברי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית לנתמכים על ידי מדינת אויב. במסגרת הדרישה העליונה לנאמנות מונתה ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית (House Committee on Un-American Activities), ועדת חקירה של בית הנבחרים של ארצות הברית שחקרה מה שהוגדר כ"פעילות של קומוניזם ותעמולה אנטי-אמריקנית". אחד מחברי הוועדה הבולטים היה ריצ'רד ניקסון, אז חבר בית הנבחרים חדש. (בניגוד למה שנהוג לחשוב הסנטור ג'וזף מקארתי לא היה חבר בוועדה זאת. הוא היה סנטור ולא חבר בבית הנבחרים. הוא חקר חשודים בתת-הוועדה לחקירות של הסנאט שעמד בראשה). הגישה העיקרית של הועדה היא שהניצחון הלך לאיבוד בגלל בוגדים: כל האינטלקטואלים, באליטות השלטון האמריקני, כל מי שהיה יותר מדי "בעל דעות" שמאליות נחשב לקומוניסט. העם האמריקאי נגד הרעיון להפוך את ארה"ב לאירופאית מדי, יהודית מדי – העם האמריקאי היה עם מקארתי כנגד הקומוניזם.

הוועדה הסתייעה בשירותי המעקב של ה-FBI  בראשותו של ג'ון אדגר הובר, וזאת תוך הישענות על חוקים שעקפו את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית (המעגן בין השאר את חופש ההתארגנות וחופש הדיבור. מקארתי אסף שמות של ידוענים שנחשדו בפעילות קומוניסטית, בלי אבחנה אם היו חברים בפועל במפלגה הקומוניסטית או שהיו חברים ב"חזית העממית" שהתגבשה טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה בהשראתו של טרוצקי ממניעים אנטי-פשיסטיים וללא קשר ממוסד עם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית.

הוועדה יצרה "רשימה שחורה" של חשודים, רבים מהם מתעשיית הקולנוע ההוליוודית, אשר עקב כך לא יכלו לעבוד עוד בתעשיית הסרטים של הוליווד, למשל. בהם צ'ארלי צ'אפלין, ברטולט ברכט, פול רובסון, לארי אדלר, לאונרד ברנשטיין, ארתור מילר, יפ הרבורג, אורסון ולס, פיט סיגר ורבים אחרים, שחלקם גלו מארצות הברית לאנגליה ולמדינות אחרות. החיפוש אחר קומוניסטים הפך ל"ציד מכשפות" וקומוניסטים נמצאו גם בצבא ובממשל (הבכיר שבהם היה הסנטור וסגן הנשיא לשעבר, הנרי ואלאס). חלק מהם נחשדו בפירוש בריגול לטובת ברית המועצות. בפרט זעזעה את ארצות הברית פרשת יוליוס ואתל רוזנברג, מדענים יהודים קומוניסטים שהורשעו בהעברת סודות אטום לברית המועצות והוצאו להורג ב-1953, עד היום לא התבררה לחלוטין אשמתם.

במאי הקולנוע איליה קאזאן נענה לחברי הוועדה והסגיר שמות של עמיתיו בתעשיית הקולנוע כמי שעוסקים בפעילות קומוניסטית, כביכול. שיתוף פעולה זה אפשר לו חופש עשייה קולנועי, בה בעת שעמיתיו המוסגרים הוחרמו. ביטוי לאווירה זו הובא בסרט "שם בהשאלה" של הבמאי מרטין ריט מ – 1976, אשר נכלל בעצמו ברשימת "קושרי הקשר הקומוניסטים". קאזאן, מנגד, טען שהוא לא הסגיר מי שלא היה ידוע כבר מראש לחברי הוועדה כקומוניסט.

בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הרשימה הורחבה לכלל תעשיית הבידור האמריקאית, וכללה תסריטאים, במאי קולנוע, שחקנים, מלחינים ומוזיקאים, כתבים ומגישי תוכניות, וכן עובדים נוספים בתעשיית הבידור. הרשימה השחורה ניזונה מהאווירה שסבבה את ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקנית, וראתה בעיקר בקומוניזם אידאולוגיה מסוכנת הנוגדת את הרוח האמריקאית.

באמצע שנות ה-50 שקעה התמיכה הציבורית ברדיפת הקומוניסטים לאחר שהמפלגה הקומוניסטית כמעט וחדלה להתקיים (מספר חברי המפלגה צנח באמצע שנות ה-50 לכדי כ-5,000 איש בלבד‏‏, כ-1,500 מהם סוכני FBI) ובפרט לאחר שנת 1956, בה התפרסם נאומו הסודי של ניקיטה חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית (פברואר 1956), ובו הוקיע את סטלין וחשף את ההתנהלות הנפשעת של הקומוניזם תחת הנהגתו בברית המועצות. מספר פסקי דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית תקפו את ההתבססות על ראיות בלתי ראויות ועל פרשנות נרחבת מדי של חוקי הנאמנות שביטלו חירויות שהוקנו לאזרחי ארצות הברית בתיקון הראשון לחוקה.

1960: דלטון טרמבו זוכה בפרס האוסקר –

 דלטון טרמבו, סופר ומחזאי אמריקני. נמנה עם העשירייה ההוליוודית שבשנת 1947, יחד עם תשעה תסריטאים ובימאים אחרים, זומנה ע"י והפ"א לשם מתן עדות בדבר השפעתה של המפלגה הקומוניסטית בהוליווד. טרמבו סירב לנדב מידע. אף על פי שהורשע רק בביזוי הקונגרס, שמו התווסף ל"רשימה השחורה", ובשנת 1950 בילה 11 חודשים בבית הסוהר.

טרמבו גרס כי איליה קאזאן וכל אלו שנאלצו להעיד בלחץ והפ"א והאולפנים, נפלו קורבן לציד המכשפות. רבים העבירו ביקורת על דעתו זו של טרמבו. לאחר שריצה את עונשו היגר טרמבו למקסיקו עם הוגו בטלר ורעייתו ג'ין רוברול - אף הם חברים ברשימה השחורה. במקסיקו כתב טרמבו 30 תסריטים תחת שמות בדויים, ביניהם Gun Crazy (1950), שנכתב תחת השם מילרד קאופמן. בעבור תסריטו "האמיץ", שנכתב תחת השם רוברט ריץ', זכה בפרס האוסקר. בשנת 1993, שנים לאחר מותו, זכה באוסקר על כתיבת הסרט "חופשה ברומא" (1953). במשך שנים רווחה הידיעה לפיה איאן מקליאן האנטר כתב את הסרט, והוא אף זכה בפרס בשל כך.

בשנת 1960 זכה למלוא הקרדיט (בין השאר, הודות למאמציו של השחקן קירק דאגלס) על חלקו בכתיבת התסריט עבור הסרטים "אקסודוס" ו"ספרטקוס".

ג'ון פיצג'רלד קנדי (John Fitzgerald Kennedy): היה הנשיא ה-35 של ארצות הברית. קנדי הוא הנוצרי הקתולי הראשון והיחיד שכיהן כנשיא ארצות הברית והנשיא הנבחר הצעיר ביותר בתולדות המדינה. בבחירות שהתקיימו ב-8 בנובמבר 1960 שהיו בין הצמודות בהיסטוריה של ארצות הברית. קנדי ניצח ברוב דחוק ביותר עם 49.9% מן הקולות, ואילו ריצ'ארד ניקסון קיבל את קולותיהם של 49.6% מן המצביעים.

ג'ון קנדי נכנס לתפקיד הנשיא לאחר תקופת הנשיאות הארוכה של הנשיא אייזנהאואר, שהיה אדם שמרן, ואפור במידה רבה. קנדי הגיע לבית הלבן כשלצידו אשתו היפה והזוהרת ג'קי, בת ה 31 אז ושני ילדיהם הקטנים. קנדי הביא לבית הלבן רוח נעורים. לראשונה כלל הבית הלבן פעוטון, בריכת שחייה, חדר משחקים ובית עץ על המדשאה. קנדי הקפיד להצטלם כשהוא משחק עם ילדיו.

את השקפת עולמו ייצג היטב נאום קבלת הכהונה שלו ב-20 בינואר 1961 שבו אמר "אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען ארצך". רעיונות אלו באו לידי ביטוי במדיניות "הספר החדש" (The New Frontier) בה דרש הנשיא מן האמריקאים "להיות חלוצים בספר החדש". "הספר החדש" לא היה מקום גאוגרפי, כי אם דרך חשיבה, דרך פעולה - להתקדם אל העתיד תוך שיפור מתמיד בחינוך, בתעסוקה ובתחומים אחרים, דרך חידושים מדעיים, והנחלת הדמוקרטיה והחירות לעולם כולו. קנדי דרש מאומות העולם להלחם במה שקרא לו "האויבים המשותפים של המין האנושי": עריצות, עוני, מחלות והמלחמה עצמה.

22 לנובמבר 1963: רצח קנדי – רצח קנדי הוא אירוע מכונן בתודעה הציבורית האמריקנית. הקשר של "הממסד" כנגד הנשיא הרוצה להצעיד את האומה קדימה. המאבק של כוחות האור בכוחות החושך, "הטובים" כנגד "הרעים". הנסיבות החשודות של הרצח הציג את הפוליטיקה האמריקאית כמסתורית. הפוליטיקה הופכת להיות סרט מתח, מקום שבו יש תעלומה, קונספירציה.

מה שהוביל ליצירת סרטים שמציגה את הפוליטיקה האמריקאית כמותחן, כסרט פילם נואר אירופאי. וכללו גם אמצעים קולנועיים המתאימים לז'אנר סרטים זה - תאורה אפלה, דמויות בעלות הגדרה ברורה.

1964 – שבעה ימים במאי\ ג'ון פרנקהיימר (שחקנים: ברט לנקסטר, קירק דאגלס): בשבעה ימים אלו במאי מתואר ניסיון להדיח את הנשיא – מי שמתכוון להדיחו הוא הצבא האמריקאי (: הצבא מחולק לשלושה – מה שעושה אותו מאוד מבוזר ומאוד קל "להלביש" עליו קונספירציה). שלושת ראשי הצבאות וראש המטות המשולבים, הגנרל, מחליטים להדיח את נשיא ארה"ב משום שהוא מתכנן לחתום הסכם שלום עם בריה"מ (ולסיים את המלחמה הקרה) ושלדעתם יהיה הסכם שלום מסוכן מבחינת תפיסתם את הביטחון. בנוסף הוא סובל מאחוזי פופלאריות נמוכים. המזכיר הצבאי של הנשיא עולה על קשירת הקשר.                                                                            הנשיא – לא נראה בעל כוח. המיזנסצנה מציגה אותו כאבוד במרחב, לא הרואי. הגנרל לעומתו נראה כמו "הכוכב". אך אנו מאמינים יותר לנשיא המציג בפני הגנרל שהוא עלה על הקונספירציה להדיחו: הוא נראה אנושי יותר בעוד שהמשחק של ברט לנקסטר סתום וקר.                                           אין מוצג הנשיא? להבדיל מסרטים קודמים – קיים מתח בייצוג של הנשיא: בעבר, סרטי פרנק קפרה למשל, הנשיא מוצג כנעלה מן העם, "אבות האומה" – הייצוג של הנשיא בשנות השישים הינו בהתאם להשקפה הפופוליסטית, הוא מוצג כאנושי: הוא פגיע, מצולם בהרבה קלוז - אפים, הוא נאמן לערכי ההגינות (ולא יורד לרמת חשיפת מכתבי המאהבת של הגנרל), הבסיס הוא החוקה האמריקאית – תפקיד הנשיא בבסיסו הוא הגנה על החוקה האמריקאית. (הוא קורא לבחירות מסודרות בניגוד להצעתו של הגנרל הקורא למשאל עם – שאילת ההמון ע"י מניפולציות הינה כלי מסוכן לדמוקרטיה).                                                                                                                                   אם כך – הנשיא אמנם מוצג כפגיע ואנושי אך עם זאת כראוי לתפקידו כמגן החוקה.                הצגת העיתונות: אמצעי. חולית קישור לעם. העיתונות שבסרטים קודמים (דוגמת סרטי פרנק קפרה) הייתה מגויסת לטובת בעלי ההון, בסרט "שבעה ימים במאי",השנה כבר 1964 – העיתונות היא כלי, אמצעי בלבד להעברת מסרים לעם.                                                                              הצגת הסנאט: חלק מהסנאטורים הולכים עם הגנרל וחלקם עם הנשיא – הם משקפים את המאבק הפנימי שקיים בעם עצמו באשר לתמיכה בהחלטת הנשיא.                             הקונספירציה: מונהגת ע"י הצבא, היא מוגדרת היטב – מטרתה ביטחונית, הגנרל הוא אידיאולוגי ומציג עצמו כמי שבא למען העם, אך הוא מוצג לעיתים יותר כרודף כוח – מדבר על עצמו בגוף שלישי, זוויות צילום נמוכות מדיי (נראה כי אמנם זווית נמוכה מציגה מישהו בעמדת כוח, אך זווית נמוכה מדיי מציגה אותו כמאיים ואף רודף כוח).                                                       פופוליזם אמריקאי: ההמון הנוכחי יותר משכיל, מי שמייצג את העם האמריקני הוא הנשיא, הוא עממי, חלק מהעם. הוא מדבר בשם ההמונים אך אינו נוגע באלמנטים פופוליסטים. יותר מעניין את היוצרים: הדמוקרטיה והחוקה. הגנרל הוא קר וקשוח, הנשיא מלא רגש. הסרט מאוד ליברלי – הוא מעז לטעון שהצבא האמריקני יכול להיות גוף לא דמוקרטי במדינה דמוקרטית – ההיררכיה הצבאית היא לא דמוקרטית.

כל אנשי הנשיא\ אלן ג'יי פקולה\ 1976 – פרשת ווטרגייט (הפרשה מסתיימת ב 1974):       לינדון ג'ונסון נכנס לתפקיד הנשיאות ב-1963 לאחר ההתנקשות בחייו של קנדי. הוא תכנן והחל בביצוע "החברה הגדולה" - תוכנית חברתית רחבה שכללה שירותי בריאות לחולים ועניים, שיפור מערכת החינוך, מלחמה בעוני, שיפור זכויות האדם ושוויון לשחורים. אך מנגד, וזה מה שנזכר יותר -  ג'ונסון היה אחראי לעיקר ההסלמה שחלה במלחמת וייטנאם, כאשר ב-1963 היו בוייטנאם כ-16,000 חיילים אמריקאיים ובתחילת 1968 היו בה כ-550,000 חיילים ו-1,000 הרוגים מדי חודש.                                                                                                                               לקראת שנת הבחירות ב-1968, המחאה כנגד מלחמת וייטנאם החריפה - הפגנות נערכו על בסיס קבוע, בהם מגויסים שרפו את צווי הגיוס שלהם וצעקו סיסמאות כגון "ל.ב.ג' (ראשי תיבות של שם הנשיא), כמה ילדים הרגת היום?". למעשה, המחאה הייתה כה גדולה עד שג'ונסון פרש מהמרוץ מיד אחרי הבחירות המקדימות בניו המפשייר (על אף שניצח בהן), וויתר על ניסיון להיבחר לתקופת כהונה נוספת.                                                                                                                           באותם בחירות התמודד על המינוי מטעם המפלגה הדמוקרטית רוברט (בובי) קנדי (אחיו של ג'יי.אף.קיי), כמועמד לנשיאות. הוא זכה בבחירות המוקדמות במספר מדינות, והשיא היה ניצחונו בבחירות המוקדמות במדינת קליפורניה ב-4 ביוני 1968, אולם קצת לאחר חצות ב-5 ביוני, לאחר שנשא דברים במסיבת עיתונאים במלון "אמבסדור" בלוס-אנג'לס, קנדי פנה עם פמלייתו לצאת מן האולם. בעוברו במטבח המלון מוקף באנשיו ובתומכים, הוא נורה. המתנקש נתפס מיד, אולם היה זה כבר לאחר שפגע אנושות ברוברט קנדי ופצע חמישה אחרים. רוברט קנדי מת למחרת ב-6 ביוני 1968.                                                                                                                  באותן בחירות נבחר ריצ'ארד ניקסון כנשיאה ה־37 של ארצות הברית (והיחיד עד כה שהתפטר מהתפקיד, בשל סדרת שערוריות הקרויות "פרשת ווטרגייט").                                                    מבחינת יחסי הפנים ניקסון נבחר ע"י השמרנים האמריקנים, השמאל התנגד אליו. הוא גם נקט באידיאולוגיה מפלגת: התיימר לייצג את "הרוב הדומם" של אמריקנים שמרנים שלא אהבו את "תרבות הנגד" של ה"היפים", וראו בעין לא יפה את המפגינים כנגד המלחמה בווייטנאם ובעד זכויות האדם. השמאל לא נחשב מבחינתו לחלק מהאמריקאים. דבר שכמובן הכעיס את הליברליזם והשמאל האמריקני – הם חיפשו להפילו ומצאו בפרשת ווטרגייט.                 פרשת ווטרגייט היא שערורייה פוליטית שהתרחשה בארצות הברית, בין השנים 1972 ל- 1974, ואשר הובילה בסופו של דבר להתפטרותו של נשיאה ה-37, ריצ'רד ניקסון. הפרשה אירעה במהלך מלחמת וייטנאם, בתקופה שבה החל הציבור האמריקאי לאבד את אמונו בצדקת המלחמה, והתמיכה הציבורית בה ירדה מאוד, תהליך שהחל עוד בתקופתו של הנשיא הקודם, לינדון ג'ונסון. המונח פרשת ווטרגייט מתייחס לשרשרת אירועים שהתחוללו במשך כשנתיים. תחילת הפרשה בגילוין של פעולות בלתי חוקיות שננקטו על ידי אנשי ממשל ניקסון נגד מחאת הדמוקרטים על המלחמה בווייטנאם. חשיפת קלטת ובה ראיות חותכות לכך בחודש אוגוסט של שנת 1974 שהובילו להתפטרותו של ניקסון.                                                                                                                          הרקע: השנים האחרונות של העשור השישי של המאה העשרים והשנים הראשונות של העשור השביעי בארצות הברית היו שנים של מתח חברתי ופוליטי רב. מלחמת וייטנאם, שבה הלכה ארצות הברית והסתבכה. מספר אנשי הצבא שנשלחו לווייטנאם בתקופתו של ג'ונסון עלה מ-16,000 ב-1963 ליותר מ-550,000 ב-1968. מספר האבדות גדל והלך, והגיע ליותר מ-1,000 בחודש. הוויכוח הציבורי שהלך והתלהט, הגיע גם לסירוב פקודה והתחמקות מגיוס במעגלים גדלים והולכים. באוניברסיטאות בארצות הברית רבו ההפגנות והמחאות, שהתרחבו גם לרחוב. תסיסה זו הייתה קשורה לתסיסה חברתית כוללת ורחבה יותר בארצות הברית. הדרישה לשוויון זכויות לאמריקאים אפריקאים הגיעה לשיאה בשנים אלו, וכללה מחאות והפגנות נרחבות. ארצות הברית השמרנית צפתה בהתעוררות של תרבות אלטרנטיבית, שכונתה "ילדי הפרחים". תרבות זו התעוררה כתגובה לשקיעה במלחמת וייטנאם, אך ערערה על רבים מערכיה הממוסדים של החברה האמריקאית. ב-1972 זכה ניקסון בכהונה שנייה לאחר ניצחון נוסף בבחירות לנשיאות, כאשר הביס את מועמד המפלגה הדמוקרטית ג'ורג' מקגוורן, ברוב של 62% מכלל המצביעים. הוא ניצח ב-49 מ-50 המדינות.                                                                                                                 באותה שנה, לקראת הבחירות, פרצו מספר אנשים למטה המפלגה הדמוקרטית במלון ווטרגייט בוושינגטון. הם נתפסו בניסיון להשתיל מכשירי ציתות. הפורצים נעצרו, והועלה החשד כי יש קשר בינם לבין הנשיא. למעשה, היו אלה אנשי "יחידת השרברבים", שמטרתם למנוע הדלפות. ניקסון ומקורביו החלו לפעול במטרה לטשטש את הראיות ולמעשה פגעו בהליך המשפטי באופן לא חוקי. תחילה הם מסרו עדויות שקר, ולאחר שנודע על קיומה של מערכת הקלטה בבית הלבן, סירבו בתוקף למסור את הקלטות.                                                                                                               בסופו של דבר העיתונאים בוב וודוורד וקארל ברנסטיין שהסתייעו בהדלפות של סגן המנהל של  הFBI, מארק פלט, שכונה "גרון עמוק" חשפו את הפרשה. ניקסון ניסה לשמור על נשיאותו בכל אמצעי, ונאבק מאבק אבוד ונואש כנגד אלו שקמו להדיחו. הוא האמין ביכולתו לתמרונים פוליטיים, וסבר כי יצליח לשמור על נשיאותו בכל מצב. אך על אף יכולתו המוכחת למניפולציה פוליטית (שבגינה כונה "טריקי דיק"), הלך מצבו והחמיר.                                                             לאחר שחבר מושבעים גדול קבע כי הוא היה "קושר שותף" לפריצה לווטרגייט, נקט בצעדים קיצוניים והורה על פיטורי התובע המיוחד ארצ'יבלד קוקס, וחלק מעוזריו האישיים שהתנגדו לצעדיו. בנאום טלוויזיוני הצהיר: "הציבור חייב לדעת אם הנשיא שלו נוכל. ובכן, אינני נוכל. הרווחתי ביושר את כל מה שיש לי". אולם כל צעדיו כשלו. לבסוף חויב למסור את הקלטות לחוקרים, והן הפכו לראיות החותכות בפרשה ושפכו אור על נסיון הטיוח.                             בעקבות כך, פתח בית הנבחרים בהליכי הדחה רשמיים. ניקסון לא רצה להיות הנשיא הראשון המודח על ידי הסנאט, ולכן ב-8 באוגוסט הודיע בנאום לאומה על התפטרותו למחרת, ה-9 באוגוסט 1974. ממשיכו ג'רלד פורד נתן לו חנינה נשיאותית בטרם החל המשפט נגדו, ובכך הסתיימו ההליכים כנגד ניקסון, והוא פרש מן החיים הציבוריים.                                                                                                             כל אנשי הנשיא מתבסס על ספרם התעודי באותו שם של בוב וודוורד וקארל ברנסטיין, שני העתונאים שחקרו את פרשת ווטרגייט מטעם הוושינגטון פוסט. בעיבוד לסרט מגלמים רוברט רדפורד את וודוורד ודסטין הופמן את ברנשטיין, הוא הופק בידי וולטר קובלנץ, נכתב בידי ויליאם גולדמן ובוים בידי אלן ג' פקולה. הספור גולל את קורותיהם של שני העתונאים החל מהדיווח הראשוני שלהם על הפריצה לווטרגייט ועד לחשיפתם את מסע התעמולה המושחת של ממשל ניקסון שמחבל במירוץ לבחירות של יריביו הפוליטיים. הוא מתאר את האירועים שעמדו מאחורי סיפורים מרכזיים שכתבו השניים עבור הוושינגטון פוסט, הם נוקבים בשמותיהם של כמה מקורות שבתחילה סירבו להזדהות למאמרים הראשוניים, במיוחד יו סלואן. הוא גם מספק דיווח מפורט של פגישותיהם הסודיות של וודוורד עם המקור "גרון עמוק", שזהותו נשמרה בסוד במשך למעלה משלושים שנה.                                                                                                                           מוטיב מוביל בסרט הוא המשחק "הפילם נוארי" הרגיל: העיר וושינגטון כולה חשוכה, למעשה – כל המסע שעובר ג'פרסון סמית' (בסרט מר סמית' הולך לוושינגטון\ פרנק קפרה) המסמלת את החיבור וההערצה לאבות האומה ולמוסד הנשיאות, וודוורד עובר את אותו מסע בלילה, באפלה, עם הרבה פחות יראה וזוהר.  גם צילומים שזמנם התסריטי הוא יום – צולמו בחניונים חשוכים. מאידך – מערכת העיתון "הוושינגטון פוסט", בה מתגלה האמת מוארת.                                               בסצינת הגילוי, וודוורד (רוברט רדפורד) שכמובן מייצג את העם האמריקני מזועזע מן הקונספירציה והיקפה.                                                                                                                         כשהאמת מתגלה, במערכת העיתון כותבים את הכתבה – הטלוויזיה הקטנה במערכת העיתון מציגה שידור חי של השבעתו השניה של ניקסון – שנשבע, אגב, להגן על החוקה האמריקנית. נשמעים תותחים, מתחי כבוד, ההמנון האמריקאי.                                                                                  והנה המסר - כוח העיתונות מנצח את הכוח של הממסד.                                                                      גם לשנת 1976, סרט כזה נחשב רדיקלי, בנוסף הציבור האמריקני אהד את ניקסון. אם כך, מה האינטרס של הוליווד? הפקת הסרט התאפשרה אז בזכות הרדיקליות הפוליטית של השחקן רוברט רדפורד שקנה את הזכויות לסיפור. בדומה אגב ל"שבעה ימים במאי". הסרט חושף פגיעה חמורה במוסד המקודש ע"י החברה האמריקנית – הנשיאות. דבר שיצר משבר חוקתי חמור – היחס החשדני כל פי הנשיא, מאז ועד היום. לפני ווטרגייט וניקסון הנשיא היה אדם נערץ. מאז ניקסון ההסתכלות שונה – הסתכלות לחייו הפרטיים של הנשיא, חשדנות כלפי הנשיא.  

כיצד מוצג הנשיא? בהתחלה רואים אותו בגדול, על כל המסך. בסוף: המפלה – הוא מוצג בקטן על המסך – נשבע שבועה שקרית לשמירת החוקה האמריקאית – והוא בעצם זה שניסה להרוס את החוקה בגלל תאוות הכוח.                                                                                                                   העיתונות: האמת, האור נמצא בעיתונות: הם לוחמים במקום באקדחים – בפנקסים ומכונות כתיבה. עיתונאות הפכה אז באותה תקופה למקצוע מבוקש ודור חדש של בוגרי קולג' שאפו להיות וודוורד וברנסטיין הבאים ולחשוף מזימות וקונספירציות.                                                                           אך מתחת לפני השטח ידוע גם כי עורך ה"וושינגטון פוסט" היה מסוכסך עוד טרם פרשת ווטרגייט עם הנשיא ניקסון, שהיה ידוע בכך שלא הקשיב ממש לבעלי ממון. התקשורת שבסרטים קודמים (של קפרה למשל) הייתה מגויסת לטובת בעלי ההון נראית כאן סוף סוף כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" – מצד שני, אולי פשוט לא היה לעורך העיתון כל אינטרס להסתיר את חשיפת הפרשה.                                                                                                                                                                  כיצד מוצגת הקונספירציה? מי מעורב: כל קהיליית המודיעין האמריקאית. קונספירציה שלא רואים את קצותיה. עמומה ומפחידה, גבולותיה לא ברורים – העדות היא עיניו המזועזעות של וודוורד המייצג את העם האמריקאי.

ג'יי. אף. קיי – תיק פתוח\ אוליבר סטון\ 1991

אוליבר סטון נחשב, מאז פלאטון, להיסטוריון קולנועי.

המפגש עם מר איקס – לא היה קיים – המטרה של הסצנה הזו היא מעין "ריכוז מידע".

להנכחת האמת של הדמוקרטיה האמריקנית,  שימוש בדמותו של לינקולן מייצג האמת הדמוקרטית – בדומה ל"מר סמית' הולך לוושינגטון" של קפרה.

פוטאג' – קטעים תיעודיים מקוריים המוצמדים לנאום – למשל לנאום של דונאלד סת'רלנד, מר איקס [תוך כדי הנאום, כשגא ריסון ומר איקס הולכים, יש עריכה מאוד מהירה, צילום בזוויות שלא משרתות את הדיאלוג, בנוסף: מוסיקה מטרידה] – השאלה בסרט הזה היא האם הפוטאג' הכן תיעודי ומקורי? – יש במהלך הקטע גם פוטאג'ים שבברור מומחזים – אך הם נראים אמתיים.

עולות בעצם שתי סיבות לרצח קנדי –

הסרוב של קנדי לסי.איי.איי לפלוש לקובה.

הרצון להוציא את החיילים מויאטנם – מה שהרגיז את הצבא.

קנדי מצליח להרגיז את שני גופי הכח הגדולים בארה"ב –

לאחר מכן הנאום והפוטאג'ים עוברים לרצח עצמו.

אחרי ה"איך" מועלות השאלות של "למה קנדי נרצח", "מי יכול להסתיר את זה?" ו"מי יכול להרוויח מזה?".

למה? קנדי רצה לפרק את הסי.איי.איי, העובדה שהוא עצבן את הצבא והסי.איי.איי.

לסי.איי.איי היה תקציב לזה בגלל הפעולות שהיו מתוכננות בקובה, יש להם תשתית. בנוסף – קנדי רצה ב 63 לקצץ בתקציב הביטחון, יצרנים של הליקופטרים ומטוסים – מעוניינים במלחמה שקנדי ניסה למנוע – אין מלחמה, אין כסף.

ג'ונסון מחליף את קנדי לאחר הרצח – הוא מבטיח את הישארותו בשלטון בביטול הניסיונות של קנדי להפסיק את המלחמה – ג'ונסון "נותן" מלחמה לבעלי ההון.

^

השאיפה של קנדי – בקיצוץ מתקציבי הביטחון יהיה כסף לתת לשכבות החלשות וליצור שוויון כלכלי. יוצא מכך – הנשיא הוא לא יותר מבובה בשירות בעלי ההון, אם הנשיא רוצה לשנות משהו שמנגנוני הביטחון ובעלי ההון מתנגדים אליו – ינסו "להזיז" אותו מתפקידו.

> "תחשוב בשביל עצמך" שמר איקס אומר לגאריסון – להבין את המכאניזם של הדמוקרטיה – מלחמות תמיד יהיו כי זה טוב לכלכלת המדינה.

הסצנה ב"כל אנשי הנשיא", בין רוברט רדפורד ל"גרון עמוק", מתרחשת בחניון נידח – ב"ג'יי.אף.קיי" הסיחה הזו בחוץ, מול האנדרטה של וושינגטון – הקונספירציה כל כך עמוקה ומתוחכמת שהיא לא צריכה להסתתר בכלל.

האמת ההיסטורית של הסרט היא גבוהה יותר – לא בנוגע לאירוע הספציפי של רצח קנדי – יותר בקשר למכניזם – "לא כל ההיסטוריה היא קונספירציה – זה לא אומר שלא הייתה קונספירציה" (ש.זנד)

בסרטו של אוליבר סטון, ניקסון, מ1995 – מובעת עמדה זהה – זה לא משנה אם יש נשיא טוב או נשיא רע – המערכת היא זו ששולטת, המערכת היא "חיית פרא".

הסאטירה הפוליטית

1992 נבחר הנשיא קלינטון שאהוד מאוד על הוליווד ומתפתחת חופשיות -

מתפתחות שתי מגמות:

מגמה אחת המנצלת את הפופולאריות של הנשיא – דייב, הנשיא מאוהב – הצגת הנשיא כאנושי – מסר פופוליסטי.

מגמה שניה – משנות השמונים ובעיקר בשנות ה 90, החלה "המהפכה הדיגיטלית" – משנים אלו – הטלוויזיה המשתלטת והאינטרנט – התקשורת הפכה לשחקן מאוד חזק – החלו, במקביל, סאטירות פוליטיות.

הפלישה ממאדים\ טים ברטון (1996)

הסרט הוא פארודיה על סרטי מדע בדיוני משנות ה 50. עצם הליהוק של ג'ק ניקולסון כנשיא ארה"ב הוא כבר סאטירה. לנשיא חשוב ה"אנשים ימותו על זה" – הפרסום.

הגנרל מתכווץ תוך כדי הנאום הפופוליסטי שלו, המדבר על כוחה של האנושות והאומה האמריקנית. > לאחר מכן נאומו ה"מרגש" של הנשיא ["למה להרוס כשאפשר ליצור?, למה לא נוכל להסתדר?] – ואז אנשי המאדים הורגים אותו.

הפארודיה היא על הצבא, על סרטי המלחמה הקרה, המדענים, על העם המתגייס וכמובן על ייצוג הפופוליזם האמריקאי בתקשורת – מוזיקת הבלוגראס [השורשית ביותר ברמה הנחותה ביותר] היא מה שהורג את התרבות המתקדמת, דווקא הדבר הכי "נמוך". בנוסף – זה הילד מהכפר, ההרושיו אלג'ר  שמביס את אנשי המאדים.

בולוורת\ וורן בייטי (1998)

המסר של "מר סמית' הולך לוושינגטון" הוא שהסנאט נשלט ע"י בעלי ההון. הסרט בולוורת' לוקח את המסר הזה צעד אחד קדימה -  ברור שהסנאט שייך לבעלי ההון – והסנאטור בולוורת' משחק לפי ה"חוקים" הללו – מקבל כסף מבעלי ההון ומפזר הבטחות ללא כיסוי.

בתחילת הסרט, בולוורת' במצב רע – הוא מעוניין לשים קץ לחייו – שוכר מישהו ש"יארגן" את מותו.

הוא הופך לפלסטיקאי שאומר את האמת – לא משנה רפובליקנים או דמוקרטים – בעלי ההון מכתיבים לכולם. הרפובליקנים מקדמים מלחמה – מקדמים אותם תעשיית הנשק והנפט. הדמוקרטים מקדמים שלום – הם מקודמים ע"י חברות הביטוח.

על היהודים – בהוליווד יש הרבה יהודים (מה שהיהודים בהוליווד לא אוהבים שאומרים את זה), והבדיחה על "הגדה המערבית" – כמוזכרת ישראל כולם "נעמדים דום".

בעוד ש"מר סמית'.." של קפרה מזועזע מהשליטה של בעלי ההון בסנאט, וורן בייטי עם בולוורת' רק צוחק על זה – כי זה אבסורד להגיד את האמת.

לכשכש בכלב\ בארי לוינסון (1997)
רואים את האימאג' של הבית הלבן ונצפים למוזיקה הרואית, אך שומעים רע של שואב אבק – ניגוד.

שפה קולנועית של מותחן – תאורה, זוויות צילום נמוכות ומעוותות, גרמי מדרגות אקספרסיוניסטים, טלוויזיה במעגל סגור – המוזיקה בקטע מהווה קונטרסט – היא קלילה – מעיד על קומדיה, פארודיה על המותחן.

לכשכש בכלב הוא סרט סאטירי אמריקני אשר בוים על ידי בארי לוינסון ויצא לאקרנים בשנת 1997. הסרט, בכיכובם של רוברט דה נירו ודסטין הופמן, מבוסס על ספרו של לארי בייהרט, "גיבור אמריקאי" (American Hero). הסרט היה מועמד לשני פרסי אוסקר: דסטין הופמן בקטגוריית השחקן הטוב ביותר (הפסיד את התואר לג'ק ניקולסון על השתתפותו בסרט הכי טוב שיש), והילארי הנקין ודייוויד מאמט בקטגוריית התסריט המעובד הטוב ביותר, על עיבוד מהספר "גיבור אמריקאי".

הסרט מתרחש בימים האחרונים לפני הבחירות לנשיא ארצות הברית. הנשיא המכהן נמצא בשפל של פופולריות ציבורית עקב פרשת מין, וכל הסקרים מנבאים לו הפסד צורב. תשדיר הבחירות של הנשיא (שמשמש כמוטיב במשך הסרט) נושא את הסיסמה "לא מחליפים סוסים באמצע הדרך", תשדיר שמתברר כעלוב למדיי. הדבר מביא שני יועצים מיוחדים של הנשיא, קונרד ברין (רוברט דה נירו) וויניפרד איימס (אן הייש), לפנות אל סטנלי מוטס - מפיק הוליוודי בכיר (דסטין הופמן), על מנת שיעזור להם ליצור מציאות בדיונית בה לכאורה הנשיא ינהג על הצד הטוב ביותר וכך יזכה לעדנה מחודשת ויסיט את תשומת הלב הציבורית מפרשיית המין. כל זאת מבלי שהציבור ידע שמתעתעים בו.

המציאות שמחליטים קונרד, ויניפרד וסטנלי ליצור היא מלחמה עם כוחות טרור אלבניים המאיימים על ארצות הברית באמצעות נשק גרעיני. לשם יצירת המציאות הבדיונית מומצאת יחידה מובחרת (יחידה 303) פיקטיבית, מניעים, זירות התרחשות וכו'. על מנת לשכנע את הציבור שאכן יש מלחמה עם אלבניה, מצלמים קטע מבויים באולפן, בו נראית נערה אלבנית בורחת מכפרה המותקף. הקטע משודר בחדשות והציבור מאמין שזו המציאות.

בהמשך, עולה ארגון ה-CIA על כך שלמעשה אין שום מלחמה עם אלבניה, והסוכנים עוצרים את קונרד וויניפרד שהיו בדרכם לוושינגטון. סוכן הארגון, צ'ארלס יאנג, מתעמת עם שניהם ומציג להם את הידיעה שאין מלחמה עם אלבניה. קונרד מנסה לשכנעו בכך שעובדה שמדברים על המלחמה בטלוויזיה, ולכן המלחמה שרירה וקיימת. יאנג לא מאמין לו, ולכן קונרד מסביר שהוא עושה את עבודתו על מנת שיאנג יוכל להמשיך לעשות את העבודה שלו. נראה כי יאנג משתכנע והוא משחרר את שניהם.

בסצנה הבאה ניתן לראות כי המלחמה המדומה הופכת לחלק מהתרבות, כאשר המוזיקאי שנוהג לעבוד עם סטנלי, ג'וני דין, מקליט שיר פטריוטי רב משתתפים על החלום האמריקאי ועל ההגנה עליו. אך כאשר סטנלי, קונרד וויניפרד מסתכלים בחדשות, הם מגלים כי ה-CIA הודיע על סופה של המלחמה. קונרד אומר שהכל נגמר, באותה טענה כי "הוא ראה את זה בטלוויזיה". סטנלי, לעומתו, לא מוותר ומחליט לעבור ל"מערכה השנייה": המלחמה אמנם נגמרה, אך חייל אחד נשאר מאחורי קווי האויב וכעת הוא שבוי. לחייל הם מחליטים לתת את הכינוי "נעל ישנה" (old shoe), ולפיכך מוציאים מהפנטגון תיק של חייל בשם ויליאם שוּ‏מן‏ (נכתב Schumann אך נשמע כמו shoe-man -- דהיינו, איש הנעל). לכבוד שומן מקליטים שיר פולק על נעל ישנה, שגורמים לו להיראות כאילו הוקלט בשנות השלושים, ושבמקרה השיר מתאים לאותו חייל אבוד.

קונרד וסטנלי מתחילים בשרשרת של פעולות בעד החזרתו של שומן, כגון תליית נעליים ישנות על עצים, שהופכות לאט-לאט לפעולות המוניות ולדרישה כוללת להחזרתו של שומן מהשבי באלבניה. לאט-לאט אחוזי התמיכה בנשיא עולים, וביום בו אמורה השלישייה "להחזיר" את שומן, אחוזי התמיכה מגיעים לכמעט תשעים אחוזים.

קונרד, ויניפרד וסטנלי טסים על מנת לקחת את שומן לוושינגטון, שם תיערך לכבודו קבלת פנים מכובדת לכבוד שובו הביתה. כאשר הם מגיעים ליעד, הם מגלים להפתעתם ששומן הוא אסיר בעל בעיות נפש שנמצא בכלא בגין אונס נזירה. למרות מזג האוויר הגרוע, השלישייה מקבלת החלטה לטוס עם שומן לוושינגטון, על מנת שהוא יגיע לקבלת הפנים ביום הבחירות. בגלל מזג האוויר הסוער המטוס מתרסק ועליהם להגיע עם שומן לוושינגטון באמצעות טרמפים. אחד מהנהגים שנותן להם טרמפ הוא מהגר בלתי חוקי, מה שמדאיג את ויניפרד לאור העובדה ששומן, כגיבור אמריקאי, לא יכול (באופן אירוני) להגיע ליעדו בזכות מהגר בלתי חוקי.

בדרך הם עוצרים במזנון דרכים, שם שומן מנסה לאנוס את אשת החנווני, מה שגורם לחנווני לירות בו למוות. ויניפרד וקונרד מתייאשים אך סטנלי טוען שהדבר המפואר וההירואי ביותר שיכול להיות הוא חזרתו של גיבור מלחמה ללא רוח חיים. אי לכך מתקיימת לשומן הלוויה מפוארת על ידי יחידת ה-303 הפיקטיבית. סטנלי וקונרד חוגגים את ניצחונם לאור העובדה שהסיכויים שהנשיא יפסיד בבחירות הם אפסיים. סטנלי רואה בטלוויזיה תוכנית לקראת הבחירות שעוסקת בשאלה מה הופך את הנשיא לכה פופולרי, וחברי הפאנל מדברים על "פרסומות, פרסומות, פרסומות". סטנלי מתעצבן מכך שסטודנטים לקולנוע חסרי ידע ב"מציאות" שסטנלי יצר עבורם, דנים בה ללא ידע או ניסיון כלשהו, והוא רוצה להתקשר לתוכנית ולספר להם את האמת כדי לקבל הקרדיט על עבודתו. קונרד מזהיר אותו שאם יעשה כך יהרגו אותו. סטנלי בוחר שלא להקשיב וקונרד נותן הוראה לאנשי השירות החשאי להרוג את סטנלי.

מותו של סטנלי מוצג בחדשות כמוות מדום לב.

הסרט מהווה סאטירה על תרבות תקשורת ההמונים: הציבור בולע בשקיקה כל מה שנאמר לפניו בתקשורת מבלי לנסות לערער על אמיתות הדברים שנאמרים שם. כך שלמעשה, הממשל או כל גורם אחר שיחפוץ בכך יוכל לבדות מציאות, והציבור יאמין שזו המציאות בה הוא חי. הדבר נאמר באופן ישיר על ידי קונרד: "זה אמיתי. ראיתי את זה בטלוויזיה". כמו כן, הסרט מבקר את הקלות בה ניתן לשטות בציבור ובאמצעי התקשורת, שלא תמיד עושים הכל כדי להגיע לחקר האמת.                                                                                                                                                                הסרט מהווה סאטירה על התרבות ההוליוודית ועל הקונפורמיות בחברה האמריקאית (ההליכה בעדר למען שחרורו של שומן). לאורך כל הסרט, גם כשעוד ועוד בעיות צצות ומאיימות לפגום בתוכניתם, ממשיף לטעון מוטס כי "זה שום דבר!" ("This is nothing!"), ושבכל הפקה אחרת שלו הוא נתקל בבעיות גדולות יותר. יש האומרים שמדובר בסרט נבואי שחזה במדויק את הנעשה סביב פרשת מוניקה לווינסקי וסדאם חוסיין. גם המצדדים בתאוריית הקשר אודות זיוף הנחיתה על הירח משתמשים בסרט כהוכחה לטענותיהם.הביטוי "לכשכש בכלב" היה קיים עוד לפני יציאת הסרט, ופירושו היה שחלק קטן במערכת קובע את התנהלות המערכת כולה. לאחר יציאת הסרט, הביטוי קיבל משמעות נוספת שכוונתו היא הצגה מסולפת של המציאות בתקשורת על מנת ליצור דעת קהל (פעמים רבות הביטוי עונה על שני פירושיו האפשריים בו זמנית).

http://offnotes.blogspot.co.il/