על קצה המזלג: ספרות מודרנית

גרטרוד שטיין: [פאריז צרפת, האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלס].

סופרת אמריקנית שהשתקעה בצרפת, בתחילה בפריז. היא אספה סביבה רבים מדמויות המפתח של המודרניזם [פיקאסו, מטיס, המינגוויי].  מהתנועה הקוביסטית [ שפיקסו, חברה של שטיין, אחד ממיצגיו.

יצירותיה הן על גבול הניסיוניות, הדיבור על כתיבתה של גרטרוד שטיין הוא על דרך הניגודים – בין להגיד שהיא נוגעת במהותו של הדבר ובין לומר שהיא אינה מדברת כלל על הדבר.

מה זה בעצם קוביזם? הפשטה של הדבר ונגיעה במהותו דרך הדבר האוניברסאלי. לתפוס את הדבר דרך המהות שלו ולא דרך איך שהעולם תופס אותו. בציור – לצייר את האובייקט באופן סובייקטיבי כפי שהאמן תופס אותו וגם לתפוס צדדים רבים יותר של הדמות – בכך לקבל בבת אחת כמה צדדים, כמה מימדים. כתיבתה של גרטרוד שטיין נחשבת קוביסטית – מלאה בחזרות, בניסיונות להכיל את העולם במלואו. יש משהו מאוד ילדי בכתיבתה, דווקא בחזרות שלה על דברים היא מנסה להגיע לפשטות וכך למהות של הדברים.

הספר פאריז צרפת, נכתב בשנת 1939, בזמן מלחמת העולם השנייה. היא יהודיה וגם המאהבת שלה אליס ב. טוקלס הוזהרו לעזוב את פאריז בגלל היחס שהיה שם ליהודים. הספר נכתב במלחמה – האם יש דיבור על מלחמות? רק אזכור לזמן מלחמה. אין קביעות מוסריות, אין טובים ורעים, נאצים ובעולות הברית, אין דיבור על יהודים וגם יהדותה לא נמצאת שם בכלל.

- שמו של הספר "פאריז צרפת" –  אין פיסוק. זה לא "פאריז, צרפת" – זו הפלנטה פריז צרפת.

- כתיבה אסוציאטיבית, מנסה לגעת בתת מודע, זרם תודעה.

- נוגעת בעניין הזרות: "סופרים צריכים שיהיו להם שתי ארצות...". דבר שקסם מאוד להרבה אמנים זרים, בעיקר אמריקנים שהיגרו לפריז והתקבצו סביבה.

- השוואה של מלחמה לרומן, והיא מסרבת לכתוב על המלחמה, ועל דבורים גדולים [כי הם אינם מעניינים אותה], היא מעדיפה לכתוב על דברים שלא קורה בהם כלום, על הבנאליות של החיים שלא קורה בהם כלום. המלחמה היא כמו רומן – היא לא באמת קשורה לחיים. משהו עם חוקיים תרבותיים משלו. היא מעדיפה לתאר אנשים ברחוב, לכתוב במעין הווה מתמשך. אין עלילה, אין ממש התחלה – אמצע וסוף, אין ממש דמויות שאפשר לעקוב אחריהן, רק הזמן כמו שהוא, משהו שהוא לא סטאטי אלא דינאמי – כי החיים הם דינאמיים, כל מה שחי הוא בתנועה – מכאן הניסיון ליצור הווה מתמשך. ניסיון לתפוס משהו מזרימת החיים עצמם, את הזמן שעובר, את השתנות הדברים – הניסיון לתפוס את ההשתנות הדינאמית היא דווקא בכדי לתפוס את המהות, דרך השונה - דרך החזרות, התיאור ה"ילדי", סימני הפיסוק החסרים.

- לחזרות, שטיין לא קוראת חזרות, אלא התעקשות – בכל פעם שהיא חוזרת על כך זו אינה חזרה רגילה, זו התעקשות בכדי להבהיר את הדברים. לחזור שוב כדי לגעת במהות של הדבר תוך כדי שהיא עומדת על כך שהאמירה שלנו עליו משתנה כל הזמן.

- החזרה על מילה היא מצד אחד אמנם התעקשות עליה היא יכולה להגדיל אותה ומצד שני לרוקן אותה מתוכן, לרוקן את הדיבור הרגיל, את השפה הרגילה ממשמעותה והופכת אותה ומעלה אותה לאובייקט אסתטי לרמה של שירה. לעומת זאת, נאמר עליה גם הפוך -  הניסיון הוא לא יציאה מן ההקשר, לא יצירת אובייקט אסתטי מנותק, אלא הכנסות עוד יותר, התקרבות יותר לדבר, למציאות – כמו האמנות הקוביסטית. הניסיון של שטיין בחזרה היא שוב, לגעת במהות. היא לא רצתה לגעת בשמות תואר, או שמות עצם – בכל דבר שמקפיא את הדבר והופך אותו לסטאטי.

גם שבירת התחביר שלה, סימני פיסוק נעדרים, סירובה להשתמש בסימני שאלה – משהו שהוא מתחכם אבל גם לא, ניסיון להגיע לשמות של המהות דרך הפרטים והחזרה – "העולם הוא עגול". הכתיבה שלה מייצגת את הזמן שעובר.

אלבר קאמי כתב את הספר "הזר" באמצע מלחמת העולם השניה, 1942.  והיה אחד השיאים החשובים של האקזסטינציאליזם והאבסורד. כמה חודשים מאוחר יותר הוא מוציא את "המיתוס של סיזיפוס". נוטים לראות את "המיתוס של סיזיפוס" כמעין הסבר ל"הזר", מעין תשתית בסיסית רעיונית מאחורי "הזר". אך בסופו של דבר זה לא עניין מקביל – תיאוריה והדגמתה – "הזר" אינו סיפור שאפשר להבין באמת עד הסוף [בדומה לדברים של בקט וקפקא]. הזר, יחד עם נסיונות מודרניסטיות נוספות מסכלים את הנסיון הטבעי של האדם להבין.

בסיפור יש שני אירועים מרכזיים: מות האם ורצח הערבי – בינם מתרחש תיאור חייו של מרסו, האדם האבסורדי, הספר מתאר את תיאור חוויותיו של האדם האבסורדי, זה שאי אפשר להסביר, זה שהוא עצמו לא יכול להסביר. המספר, מרסו, אינו יודע בדיוק מה הולך סביבו "היום אמא מתה" ואולי היה זה אתמול? או לפני יומיים? אנחנו לא באמת מבינים את מרסו ואת פשר התנהוגיותיו, הנסיון להסביר תמיד משאירים איזו שארית, משהו שלא מוסבר עד הסוף.

היצירה מאוד סגורה מבחינה הרמונית, היא אסטתית, ישנם מוטיבים חוזרים ומקבילים. קריאות שונות נעשו על הרומן – פסיכואנליטיות, פוליטיות – אך הכל מסתכם בכך שאי אפשר להבין שום דבר. העולם שאלבר קאמי מתאר בפילוסופיות שלו וברומנים, הוא עולם נטול אלוהים. נקודת המוצא האקזיסטנציאליסטית היא התנהלות בעולם שאין בו אלוהים. העיסוק של קאמי בשאלת האבסורד, נובעת מההתעסקות של מה אתה עושה בעולם שאין בו אלוהים.

כשקאמי מדבר על האבסורד הוא מדבר על כמה דברים, על תחושת האבסורד, על מושג האבסורד, הוא מדבר על האדם האבסורדי וגם על החירות האבסורדית. יחד עם כל העיסוק בהתאבדות ורצח הוא נותן גם אפשרות חיובית, הוא מחפש את החיוב, את המוצא, את הדרך לצאת מהדבר הזה ולחיות בכל זאת.

הוא מתחיל עם התחושה של האבסורד – משהו שהאדם חש בתוכו. האדם חי את חייו, קם בבוקר, הולך לעבודה, חוזר הביתה בערב  - ופתאום באיזה רגע ישנה איזו מודעות – האבסורד שבקיום – לא משנה מה תעשה בסוף תמות. ובכלל, זה לא משנה – כי אנחנו חיים בעולם ללא אלוהים, אין לך סמכות שמסדרת את העניינים – יש לך רק את העולם שלך, רק את העולם הזה. אך קאמי מנסה לחייב את הקיום דרך המצב הזה. האדם חש את חוסר המשמעות שבעולם עם חוקים של טוב ורע, עם הידיעה של המוות, עם האבסורד. בבסיס המסה של קאימי, השאלה המרכזית היא בחירתו של האדם האם לחיות או להתאבד. זו השאלה המרכזית שאדם צריך לשאול את עצמו – כל השאר, כל הפילוסופיות באות אחר כך. קאמי מקביל בין  המיתוס של סיזיפוס שצריך לגלגל בכל פעם את האבן אל ראש ההר ולדעת שהיא תיפול שוב, לאדם ובעיקר לאדם המודרני. הוא אומר שברגע הזה שהוא רואה את האבן המתגלגלת למטה מראש ההר, אז ישנה מודעות, אז הוא אדון לעצמו, כשהוא שואל את השאלה, שהוא בוחר אם לחיות או למות – אז הוא אדון לעצמו.

הסדר החברתי שמושתת בעולם היא סוג של אשלייה שאנו משליכים על העולם, תחושת האבסורד מפשיטה את העולם מן האשלייה הזו. התודעה האנושית מנסה כל הזמן לחתור למשמעות, לארגן את הדברים תחת עיקרונות של סדר מסויים – אלבר קאמי אומר שאין עיקרון, אין אלוהים ולכן אין מה שמארגן את המציאות תחת עיקרון אחד כולל. בעצם הנסיון, או המסקנה שנובעת מכך היא לחיות חיים ללא השאיפה למשמעות או, יותר נכון, אשליית המשמעות. הויתור של קאמי הוא לוותר על חיפוש המשמעות. אך איך בכל זאת אתה ממשיך לחיות? ובעצם, המצב הזה שמשחרר אותך מחיפוש המשמעות וחוקים נוטע אותך באיזה הווה, ומשחרר אותך לעשות את הדברים מתוך ההבנה שאין משמעות, לעשות את הדברים מתוך הידיעה שאין להם משמעות, לעשות את הדברים בשביל עשיית הדברים. הדחיפה האקזיסטנציאליסטית היא לא למשמע את העולם ולסדר אותו, אלא לחיות בתוך העולם הזה עם הידיעה הזו שאין לכך משמעות. התפיסה היא שאין עולם מעבר לעולם הזה, העולם הוא לא פרוזדור – זה מה שיש. אפשר לתת הסברים ותיאוריות – אך תמיד יש משהו שחומק מכל הנסיונות להגדיר אותו ולתחום אותו. מה שקאמי אומר שגם תחושת האבסורד וגם מושג האבסורד מביאים לחירות של הבחירה – החירות האבסורדית.

ב 1951 – קאמי מפרסם את המסה "האדם המורד" וממשיך את העיסוק באבסורד – הפעם הוא נותן לנו מוצא נוסף מחיי האבסורד – המרד. כאן הוא משתמש במיתוס של פרומתיאוס שגנב את האש מהאלים כדי לתת אותה לבני האדם. עונשו היה להיות קשור לאבן שציפוריו ינקרו את הכבד שלו לנצח. מבחינתו של קאמי, פרומתיאוס הוא המורד, בכך שהוא לא מבקש סליחה ומחילה מהאלים – הוא עשה מעשה ומרד, ומקבל את עונשו.

האדם המורד אומר לא כנגד דבר שנגדו הוא מורד, אך עם זאת הוא אומר כן לדבר אחר. ההבדל בין החרות האבסורדית לאדם המורד – המרד של האדם המורד הוא מרד לטובת כלל שיותר גדול ממנו, עיקרון שגדול יותר ממנו – אם ב"מיתוס של סיזיפוס" השאלה היא שאלת ההתאבדות, האדם המורד שואל את שאלת הרצח – האם זו מרידה? האם זה מסדר את האבסורד?

הוא אומר שיש שני סוגים של רצח: אי ראציונאלי [חסר סיבה כביכול, מטורף] ורצח ראציונאלי [התנקשות, סיבה] – שניהם לא נתפסים כמרד אמיתי משום שהם מבטלים את החרות של מישהו אחר. העניין של המרד הוא בחירה, הרחבה של החירות האבסורדית – אתה אומר לא למשהו וכן למשהו אחר.

תיאטרון האבסורד: מחכים לגודו\  סמואל בקט –

מדובר על התקופה של אחרי מלחמת העולם השנייה – המלחמה השנייה מביאה שבר עוד יותר גדול מזה שאחרי מלחמת העולם הראשונה – הן בגלל מימדי האסון, השואה, והן בגלל שלא חשבו שיהיה יותר מהמלחמה הראשונה.

האמנים תופסים עצמם כחלק מאותו אי סדר שהם רואים בדמויותיהם, הם הופכים להיות עוד אחת מהדמויות שהם מנסים לתאר, חלק מאותו כאוס שהם מנסים לתפוס – נמצא על הגבול שבין מודרניזם לפוסט מודרניזם. בקט וקפקא נתפסים הם כמודרניסטים והן כפוסט מודרניסטים, משהו בתפיסת העולם שלו הוא כבר פוסט מודרניסטי – הגדרות שהן מעט בעייתיות, אך הגבולות, לאחר מלחמת העולם השנייה, מתטשטשים. לא רק שהדמויות לא מבינות את המניע לפעולותיהם, גם הכותבים אותם לא מבינים.

סמואל ברקליי בקט (13 באפריל 1906 - 22 בדצמבר 1989), מחזאי, סופר ומשורר אירי, אך חי רוב ימיו בצרפת. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1969.

יצירתו של בקט מוכרת כנוקשה ומינימליסטית, ומשקפת פסימיות עמוקה אודות טבע האדם והמצב האנושי. הסיפורת של בקט השתנתה עם השנים. בתחילה, כשהיה מושפע מג'יימס ג'ויס, נטו כתביו לכיוון זרם התודעה. ככל שעבר הזמן, הפכה אמנותו של בקט למינימליסטית יותר. ספריו נוטים לפסימיזם קיצוני, אולם פסימיזם זה משולב בהומור. בקט נחשב לאחד מגדולי מחזאי האבסורד, ויש הרואים בו אקזיסטנציאליסט.

מחכים לגודו – ינואר 1953: מחכים לגודו נכתב בצרפתית, בפריז, בין השנים 1947 ו-1949. הגרסה הצרפתית ראתה אור בשנת 1952, והבכורה הועלתה בינואר 1953. בפריז הועלתה ההצגה יותר משלוש מאות פעם. הגרסה האנגלית, שתורגמה על ידי בקט עצמו, הועלתה בלונדון ב-1954. הצגת הבכורה בארצות הברית התקיימה בפלורידה באפריל 1956. לניו יורק הגיעה ההצגה ב-19 באפריל 1956. מאז עלתה ההצגה בעשרות שפות ומדינות, ובכל סוגי התיאטראות.

הצגות הבכורה בפריז, בלונדון, בפלורידה ובניו יורק זכו לתגובות שונות. ההפקה הפריזאית הוכתרה על ידי המבקרים כפריצת דרך. הבכורה בלונדון זכתה לתגובות צוננות יותר ושמרניות. גם במיאמי, פלורידה, היו התגובות בלתי מחמיאות. בניו יורק, לעומת זאת, קיבלו הקהל והמבקרים את ההצגה בחום.

מרסייה וקמייה: גם בו יש מן המשחקיות של "מחכים לגודו". יש משחק עם הזמנים, איך שמרסייה וקמייה אינם מצליחים להפגש [עניין הטבלה], במקביל לולדימיר ואסטרגון שלא יפגשו את גודו. המספר מערער על סמכויותיו שלו בתור מספר, והוא נוכח באופן עמוק מאוד בסיפור ומתערב בו. אך זה לא רק  שהמספר אינו אמין, כל הרומן הוא לא אמין – העולם אינו אמין. המספר הוא לא מספר קונוונציונאלי, הוא לא קוהרנטי – העולם הוא לא קוהרנטי. הוא אומר לנו – כך היו הדברים, או שאחרת, או שלא. יש שבירה של הנסיון לספרות ריאליסטית, תיאורי הנוף קופצניים, מעברים ממקום למקום, ממשיכים בסיפור, דבר שמגחיך את הקלישאה של ספרות ריאליסטית – בעיקר עם המשפטים הפילוסופיים שנכנסים באמצע שיח שגרתי ובנאלי, נשמע כאילו מדברים בקלישאות מדי פעם.

הדמויות אצל בקט לא עושות בעצם דבר – חלק מהעניין הוא העברת תחושת הציפייה בתור "זה מה שיש", חלק מהפטפטת של הדמויות היא נסיון להעביר את הזמן. הוא יוצא מעין צמצום של המילים, שפה מאוד מנימליסטית בשביל להעביר את השתיקה.

הדמויות מתייחסות אליהן כדמויות במחזה, אם מישהו אומר דבר מה הוא מבקש מהדמות שלצדו לענות עניין המודות העצמית של האקט, טשטוש ההבדלים בין מציאות לאמנות. להצביע על המלאכותיות של כל העניין, המודעות העצמית. גם שנשאלת השאלה על משמעות היצירה והמסר שלה זה בעצם חתירה תחת המטרה שלה. המחזה שובר את הציפיות שלנו, יש בה משהו משחרר ומערער.

קפקא:

קפקא נולד ב ־ 1883 למשפחת יהודים גרמנים בפראג. כתב את יצירותיו בפראג והתגורר בה רוב שנות חייו. רובן הגדול של יצירותיו הספרותיות של קפקא, ובכלל זאת כל הרומנים הארוכים והידועים שלו, לא פורסמו בימי חייו אלא רק לאחר מותו. חברו הטוב, מקס ברוד, פרסם את יצירותיו על אף בקשה מפורשת של קפקא להשמיד את היצירות לאחר מותו. ברוד הצדיק את עצמו הן בכך שקפקא ידע שהוא לא יבצע את הצוואה, ואם הפקיד אותו עליה, משמע שהשלים עם פרסום כתביו. ההצדקה השנייה, שברוד מודה שהייתה מספיקה לו, היא ערכו הספרותי של העזבון. בין כתביו אשר פורסמו לאחר מותו נכללים הרומנים שלו "המשפט", "הטירה" ו"הנעדר", שכתיבתם לא נשלמה. בצוואתו הוריש מקס ברוד את כל רכושו, ובכלל זאת כתבי קפקא שהיו ברשותו, למזכירתו אילזה הופה, אך הוסיף לצוואתו את ההוראה שלאחר מותו יועברו הכתבים לספריה של האוניברסיטה העברית בירושלים, לספריה בתל אביב או לספריה ציבורית אחרת. לאחר מותה של הופה התפתח קרב ירושה על הכתבים, בין בנותיה של הופה לספרייה הלאומית.  

                                                                                                                                               האימה נוצרת במצב שיש בו יותר מדי סדר והגיון.

המשל אינו משל, הבלתי נתפס הוא בלתי נתפס – הנסיון להמשיל הוא בלתי נתפס כי הוא בלתי נתפס. כל מה שנשאר זה אם זה אכן משל או שזו מציאות.

"לפני שער החוק": מה הוא החוק? למה הוא בוחר בחוק? – צדק, למשל, הוא משהו ערטילאי – חוק הוא משהו שכביכול מוחשי, אפשר ללכת אליו ולפגוש בו. הוא לא הולך לחפש שופט, נציג של החוק, הוא רוצה למצוא את החוק עצמו – בחירה שמתחמקת מנמשל – משהו שאמור להיות נגיש לנו ופתוח עבורנו אך הוא אינו נגיש.

ערעור ההבדלים שבין מוכר לזר – מה שמוכר מופיע במקום בו זר, משהו זר שמופיע במקום מוכר.

אמן הצום: למה צום? צום זה רעב עם משמעות. לוקח את הרעב, התחושה היומיומית שאנו רגילים אליה ולתת לה משמעות של שער, משהו מכוון, יש מאחוריו כוונה – שימוש בגוף כדי להגיע למשהו טרנסדנטי.

דווקא בגבול של לחסוך ממך משהו גופני גורם לצם להרגיש חי – אך זה נסיון שהולך כנגד עצמו – עניין של התמעטות, הוא לוקח לעצמו כל הזמן עד שהוא מת מרעב.

אמן הצום הופך את העניין של הצום הפרטי, את העניין האישי למעין הופעה, למיצג.

 מה שמחליף את הרעב זה הפנתר, השובע. אנשים לא רוצים לראות את העדות המוחשית לחוסר.

אוטופיות, דיסטופיות וטכנולוגיה:

האוטופיה הראשונה שנכתבה, נכתבה ב 1516 ע"י תומאס מור [אוטופיה].

אוטופיה – מקום שלא קיים\ מקום טוב.

בספרו, תומאס מור מתאר אי אידאלי שבו יש חברה אידיאלית -  חברה שיש בה אלמנט סוציאליסטי, רכוש משותף, אנשים עובדים לטובת הכלל, החברה של מור למשל מושטתת על חקלאות והתוצרת הינה חופשית לכולם – כל אחד לפי מידת צורכו. הם מוציאים מהחברה בעלי מקצועות שנחשבים לא אוטופים, עורכי דין, ובשלב מסויים גם אנשים כמורה.

הספרות שמתעסקת באוטופיה עובדת על דרך ההזרה של העולם – דרך מה ששונה בעולם האוטופי מוצעת ביקרות על החברה הקיימת.

ספרות אוטופיות החלה כנראה עוד מאפלטון – עולם שמושטת על אמת, עולם שבו המלך הוא הפילוסוף שאינו מתפתה לדברים. מה שמוקצה מהאוטופיה של אפלטון היא האמנות ובעיקר משוררים – משום שהם "שקרנים גדולים"  הם עושים דברים שהם כאילו אמת אך לא האמת עצמה.

אוטופיות במאה ה 20 הינם אוטופיות כלכליות – הייתה תחושה שיש אנשים ואידאולוגיות המקרבות אותנו לאוטופיה, מתוך מחשבה ליצור עולם אוטופי בעודנו בחיים אנו מגלים שהניסיון הזה נוחל כישלון חרוץ, האדם לא יכול שלא לנצל את הכח שניתן לו לרעה – נדמה היה אחרי מלחמות העולם שאין מקום יותר לאוטופיות – מה שמחליף אותן זה בעצם הדיסטופיות. המקום חזון אופטימי שמאמין שהאדם טוב מטבעו, מתחילים להיווצר תמונות של חזיונות סיוטיים, שהאדם הוא לא טוב מטבעו, שחברה שמנסה להיות אוטופית היא בעצם כולל בתוכה עולם גיהנומי מדכא של השתלטות על האינדבידואל. ככל שיורדת האוטופיה ככה עולה הג'אנר של דיסטופיה – השייך לחלק הגדול של מדע בדיוני\ פנטזיה\ ספרות ספוקלטיבית. הדיסטופיה מציגה את שורשי הדברים הקיימים בהווה ומציגים את דרך ההשתלשלות האפשרית כמעין אזהרה.

ריי ברדבורי\ פרנהייט 451:

הספר ראה אור לראשונה בשנת 1953, ובדומה למספר ספרי מדע בדיוני נוספים כגון 1984, ועולם חדש מופלא הוא מתאר חזון קודר של סדר חברתי עתידני, תחת משטר טוטליטרי שבו רמת המעורבות של המדינה בחיי הפרט גבוהה בהרבה מהמקובל בדמוקרטיות (דיסטופיה). מקור שם הספר הוא הטמפרטורה שבה דפי נייר עולים באש, 451 מעלות פרנהייט (כ-233 מעלות צלזיוס).

במציאות העתידנית המתוארת בספר, קריאת ספרים אסורה על פי החוק, וכך גם כתיבתם והחזקתם. היה זה תהליך הדרגתי; בתחילה הוצאו מחוץ לחוק ספרים שפגעו באוכלוסיות מיעוט ואט-אט גדלה רשימת הספרים "האסורים" עד שהוכללה לעצם קיומם של הספרים כולם.

תפקידם של כבאים הוסב, לאחר שטכנולוגיות מתקדמות הסירו את הסכנה לפריצת שריפות, והם הפכו ליחידות שמטרתן לשרוף ספרים, ביחד עם בתיהם של האנשים אשר החזיקו בהם בניגוד לחוק. בשפת המקור, זהו משחק מילים: כבאי באנגלית הוא fireman (איש האש) כך שבשפת המקור המילה מתאימה גם במשמעות החדשה, המתרגמת בחרה לדבוק במונח כבאים, במובן של "מכבי התרבות".

גיבור הסיפור הוא גאי מונטאג, כבאי שורף ספרים, אשר מגיע בהדרגה להבנה לגבי אשליית האושר שלו ושל הסובבים אותו, המושגת באמצעות ריקנות נפשית הנכפית על האזרחים בידי השלטון, והדחקת רגשותיהם האמיתיים.

ג'ורג' אורוול: דפוק וזרוק בפריז ובלונדון:

אורוול הצטרף לשכבות הכי חלשות בחברה מתוך בחירה, כל הספר הוא דו"ח תיעודי של איך זה לחיות המעמד הזה, איך זה להיות עני. הספר הוא מעין דיווח כמו עיתונאי על החוויה, יש בספר אמירות מעין מניפסטיות, חברתיות, על ההתעלמות מהמעמד הזה, על הנעלמות של העניים שהחברה בעצם מושתת עליהם אך הם נעלמים מעיני שאר החברה. בכל מקום מפואר, שבו הפאר הכי חשוב, עובר עורק של לכלוך – מרתפים חמים, מטונפים, גיהנומיים – הוא מתאר את החברה מצדה השני, התחתון – הוא שובר את הקונספציות של העוני שלא דנים בהם, שלא רואים אותם.

האמן כמתווך –

להביא את הסיפור של אלו שלא יכולים להביא את הסיפור בעצמם.

התיווך הנאו מרקסיסטי – אסכולת פרנקפורט – הקשר שבין תרבות לחברה: לאמנות צריכה להיות אחריות חברתית, ספרות טובה לא יכולה להכתב בלי קשר לעולם שמסביב – תרבות ההמונים כמה שמתווך בין ההגמוניה של החברה לשכבות התחתונות.

ארנסט המינגוויי: חגיגה נודדת:

כותב על שנותיו בפאריז, מ 1921 – 1926, "הדור האבוד". יש הבדל בין העוני שמתאר המינגוויי לעוני שמתאר אורוול – מעולם העוני לא נראה טוב יותר כמו העוני המתואר ב"חגיגה נודדת".

המינגוויי מתאר את המחסור, את ה"אין כסף לזרדים להסקת החדר", אבל הוא מתאר ארוחות של צדפות יקרות וקוניאק איכותי – מה ההעדפה? איפה כאן העוני? מה מעמדו של האמן בחברה? האמן שחייב להיות עני בשביל להיות אמן.

ג'יי. די. סלינג'ר\ התפסן בשדה השיפון:

1919 – 2010 – בניגוד לרבות מדמויותיו הוא חי חיים ארוכים, נודע בעיקר בהתבודדותו הגדולה, המסתורין שאופף את דמותו. אחת מההשפעות על כתיבתו זו השתתפותו במלחמת העולם הראשונה, הוא היה בחיל רגלים והשתתף בקרבות הקשים יותר (הפלישה לנורמנדי וכו').

אחד הספרים המדוברים ביותר שלו הוא "התפסן בשדה השיפון" – מדבר הרבה ויוצא כנגד הזיוף, טוען שבו יש משהו אותנתי וטהור. הרומן יצא בתקופה של אחרי מלחמת העולם השניה, תקופה של פריחה וצמיחה ואווירה של אפטימיות, צמיחת הפרברים – יחד עם זאת, החל אז לגדול דור הבייבי בום שראו משהו מזוייף ולא בסדר כנגד הצרכנות הגדולה. החלו לצאת יותר יצירות שמעוניינות לחשוף את הזיוף הזה ולשבור את תדמית החלום האמריקאי כפי שצמחה אז.

גם "פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת', רומן חצי אוטוביוגרפי ב 1963, כמה חודשים לפני שהתאבדה – היא מספרת שם על חוויותיה מתחילת שנות ה50, הראיה של כולם שמתעקשת לסדר הכל ולהיות אופטימיים. היא דווקא חושפת את מצבם של בני הנוער והצעירים דאז, הנסיון להשתלב, התבנית שאמורים להתאים אליה ללא הצלחה.

סילביה פלאת': 1932 – 1963, נולדה בבוסטון ארה"ב. היא החליטה שהיא רוצה לכתוב, להיות משוררת, סופרת – דבר שלא מסתדר עם תבנית האישה האמריקאית. אביה היה ביולוג שמת כשהייתה בגיל צעיר. היא קיבלה מילגה לאוניברסיטה ושם פגשה את המשורר טד היוז, הם התחתנו ונולדו להם שני ילדים. בגיל 31 טד היוז עוזב אותה לטובת משוררת אחרת, גם כן, אחרי שורה של בגידות, היא מתאבדת בשנת 1963 – בתקופה שבין עזיבתו של טד היוז ועד להתאבדותה הייתה התקופה הכי פורה שלה מבחינת כתיבה, את יצירותיה הטובות ביותר כתבה אז. היא נחשבת לאחת מהמשוררים המכונים "המשוררים הוידויים". טענו שמשוררים אלו עוסקות ב"אני" שלהם, לא בפרסונה של המשורר, הפרסונה הזו נעלמת,, אין יותר דמות מתווכת, מעורפלת, שגבולתיה וגבולות המחבר לא ברורים. המשוררים הללו מביאים את עצמם, לא תמיד בצורה מחמיאה, את השגעונות, הבלאגאן. הם מביאים את עצמם לחלוטין – "ליידי לזרוס" היא סילביה פלאת', "קדיש" זה אלן גינסברג כותב קדיש על אמו וכו'.

סילביה פלאת' הופכת את עצמה לדמות מיתולוגית ומעלה למודעות את תסביך אלקטרה.

אן סקסטון – היא ופלאת' היו חברות טובות, למדו ביחד בסדנה של רוברט לואל.

המינגוויי: "חתול בגשם"  - פתיחה ארוכה, הזכרה של מצבת זיכרון לחללי המלחמה הראשונה.

התמקדות בזוג במלון, זוג אמריקאים, זרים. האישה גם רוצה להיות מוצלת, כמו החתול, רוצה להינצל ממצבה, היא אבודה ובגשם. איך ג'ורג' מתייחס לכל העניין הזה?

קארבר: "אולי תרקדו?" – מי המיואש בעצם? הזוג הצעיר, האיש המבוגר? כל רהיטי הבית עוברים אל מחוץ לבית – באותו סדר של הדברים שצריכים להיות בבית. הם לא יורדים לעומק העניין של האיש שמסדר את חפציו בחוץ, הם לא מנסים לחקור את ההסטוריה שלו, אין להם הסטוריה שלהם ואין להם הערכה לסיבות והסטוריה של אחרים – יש בהם משהו, כמו של האישה מ"חתול בגשם", הם רואים רק חפצים.

דור הביט: פרסונה של שירה שהולכת ונעלמת – המשוררים כותבים  על עצמם, משהו אינטואיטיבי, זרם תודעה, משהו בלתי נשלט.

הם כותבים על כל מה שאמריקה המאמינה בחלום האמריקאי מתנגד לו – סמים, הומלסים, הומסקסואליות, זונות, מסעות...

גינסברג התחיל לכתוב בשנות ה 50, לפרסם ב56, רוב היצירה היתה בשנות ה60, התחבר עם דור ההיפים והמרד במלחמת ויאטנם.

http://offnotes.blogspot.co.il/

נסיון [עוד לא מה שתכננתי לעשות פה]\ עוד פעם המינגוויי, עוד פעם ארספואטיקה בגרוש:

אז הבנתי בסופו של דבר שעדיף לי לשמור כוחות, לשבת בכסא ולהעמיד פנים שאני המינגוויי, או ג'ייק בארנס שזה בעצם ההמינגווי שהיא רואה אצלה בראש.

הגיבור האלכוהוליסט שלי התעייף מהחיים. הוא לא יכול להיות יצירתי במעשיו. הוא נדחף ונמשך, מרגע לרגע, מסיטואציה לסיטואציה, הוא נושם את האוויר שחולף באפו ולא אפו הוא זה שמשתוקק לדבר מה מסוים.

אולי, זה בגלל שדרשתי ממנו יותר מדי, בסך הכל הוא פאסיבי ולא ימשיך אם לא אכתוב אותו ממשיך. ולא יוסיף אם לא אכתוב אותו מוסיף.

[והוא קם וקורא בקול:]

"אני אדם! אני חי!"

[וזה רק כי אמרתי לו לקום ולקרוא כך:]

מרגע לרגע אני חווה מעין שינוי בתודעתי שלי עצמי. אני רוצה להיות דמות אחרת, חדשה ומקורית אך את מוסיפה לכתוב אותי כמו דמות קיימת בספרות הפופולארית, אני לא מקורי ולא חדש ואני תוהה אם בכלל ניתן להיות משהו חדש? אולי רק אסתפק בלהרגיש שאיני מחדש דבר מה בדיוק, אולי חוזר על דבר מה שלא חזרו עליו שנים. כמובן, בפרספקטיבה אישית לגמרי ורפרנסים לפוליטיקה, וסרטים שנעשו אחרי 1990.

זה לא יעזור. בערך משנות העשרים של המאה הקודמת – הגיבורים הם שיכורים. הם שיכורים והם מאוהבים בעצמם. והם כל כך ספוגיים ופאסיבים.

אתה תקום.

אתה תקום ותעשה ותפעל!

כי אני לא יודעת איך להפעיל אותך. רק תקום כבר מהכסא המסריח הזה לפני שכבר יהיו לך פצעי לחץ על העכוז הלבן שלך!

קמתי.

אתה רוצה לצאת למסע?

לא, לא כל כך

[הוא עיווה את פניו בחוסר נוחות]

אני מעווה את פני בחוסר נוחות.

אין לי כוח לזה היום.

אבל שתדעי שאפשר גם בלי שאעשה עכשיו, אפשר שאספר מה עשיתי אתמול.

אבל אני יודעת מה עשית אתמול. כבר כתבתי את זה פעם.

או שכתב אותי אדם אחר.

את לא יכולה להיות אותו אדם שכתב לי את הרפתקאות חיי הגדולות. לא יכולה לכתוב את השיממון בכזו תשוקה. זהו. זה משהו בך שלא בסדר. קודם כל או שתכתבי את ג'ייק בארנס או שתכתבי שוב את עצמך. בכל מקרה – מכלול האנשים המעניינים שאת מסוגלת לכתוב הינו מצומצם להחריד. שמת לב לזה שאני אפילו לא מדבר כמו עצמי? מה קרה?

פסיכולוגיה בגרוש!

זו רק אני ואני ואני.

ושכחת גם אותי כרגיל.

לא שכחתי כמו שהתכוונתי להתעלם.

אם אני פשוט אמחק את המילים...?

בעצם זו לא אני שבראתי אותך. אם זו הייתה אני אז גם יכולתי לשנות אותך. מוגזם מדי. כולם היו שיכורים. שיכורים ומודרניסטים. ולך בכלל קוראים בשם אחר. אני אקרא לך "סיימון" או "קלארנס" או "בובי" – אבל...

[ועכשיו אתה חייב לקום ולקטוע את דברי במהירות ובנחרצות]

אבל תמיד תרצי שאהיה ג'ייק.

טוב, אז מ-ח-דש!

אנחנו כבר לא בתל אביב. אף פעם לא היינו בה. אנחנו בלוס אנג'לס.

כמה מפתיע! באמת...

[הוא מגלגל עיניים, מעקם שפתיים ונאנח בקולניות של התקף סטרידו]

בובי הרכיב משקפייים, אבל רק כשהוא קרא. עקב כך הוא לא השקיע יותר מדי בתיקונם כשנשברו והרכיבם על אפו כשגשרם מודבק באיזולירבנד. הוא החליט שהרכות של נייר ההדבקה הנבחר לגיטימית לחלוטין בכדי שישאירו עד להודעה חדשה. אבל הודעה חדשה לא הגיעה...

לתגובות וכאלה: 



walterh1900@nospammail.net

לפתיחה: ברגע של הארה - "אל תנסו"\ בוקובסקי מלמד אותי מה כתיבה דורשת באמת וארנסט המינגוויי שיכור שוב

אתמול בלילה ישב אצלי בוקובסקי, נכנס לחדרי מתנדנד עם בירה מטפטפת וסיגר זול, נשכב מיוזע ומסריח על המיטה שלי והחל מאפר על הרצפה. הוא אמר לי להוריד את האקדח שאני מכוונת לעצמי באדישות לראש, שזה עלול להיות טוב מדי ובתור יוצרת אסור לי חלילה ליהנות. שאלתי אותו מה הלאה? מה לעשות? הוא אמר שבחורות לא יודעות לכתוב, תהיתי אם הוא רומז לי לעבור ניתוח לשינוי מין. הוא כיבה את הסיגר על המזרן, אמר לי אף פעם לא להאמין לרופאים, "רק תעשני יותר ותשתי עוד בירה" , ממש מוטו נהדר לחיים... "הבירה היא דם מתמשך. \ מאהבת מתמשכת".

הוא החל מתחקר אותי באצבע מאשימה, איך זה שכשגבר חדש נכנס לחיי אני מביאה לו ספר של אתגר קרת ולא ספר שלו, אמרתי לו שהגבר שאני אשאר איתו אז אני לא אצטרך לתת לו ספר של בוקובסקי. הוא חייך חצי במבוכה ואמר שזה טיפשי, "מה את רוצה. גבר שרק ישתה הרבה, יעשן המון, יהמר ויכתוב?" הנהנתי מאשרת את דבריו, "אוי, ילדונת (תרגום גרוע ל Kido) אם רק הייתי קצת פחות  גוויה...".

אולי תסבירי לי ולעצמך כבר מה את מחפשת? אני ממלמלת קלות, "אולי קצת את החופש?", והוא מתפלץ "חופש?!?!" זועק אליי כמעט מבועת מהמחשבה המטופשת שלי, "כשנשים יפסיקו לשאת\ מראות איתן\ לכל מקום\ אולי אז\ הן יוכלו לדבר איתי\ על \ שחרור" חוץ מזה, את לנצח תהיי עבד לכתיבה שלך, ככה אנחנו, אני מבין את זה, אני מכיר את המחשבה הזאת שלך, הלוואי והיינו טיפשים ורגילים כמו כולם, זה היה עושה את החיים שלנו הרבה פחות מסובכים, כי לא היינו אנחנו, לא היינו אנחנו שנסבך אותם כל הזמן.

אני אתן לך את חמשת הגדולים שלי, איך להיות סופר גדול, באשר לגברים אני חושב שצריך לאלץ גבר לכתוב בחדר מלא גולגלות, כשסביבו תלויות חתיכות בשר מכורסמות על ידי עכברושים עצלנים ושמנים, אך באשר לך, גברתי הצעירה... "אתה מתכוון שרק כך גברים יוכלו לכתוב על מחסור? על פחד? על האנושיות הדוחה?" הוא מסנן לי בשקט, תתרגמי את זה איך שאת רוצה.

 "אתה צריך לזיין הרבה מאוד נשים\ נשים יפות \ ולכתוב כמה שירי אהבה סבירים" את יכולה לשכב עם כמה גברים ממש גרועים במיטה ועוד איזה שניים שלושה ממש נהדרים שלא תשכחי, בשירי אהבה שאת כותבת צריכים לשלוט הציניות והמרירות,  תביני גברים, ותהיי אטומה לרגשות, אף אחד היום כבר לא אוהב קיטש, כשאת כותבת שירי אהבה תשלבי אותם בשירי זעם, כמו פטי סמית' (יכול להיות שהוא היה אומר משהו אחר אם עיניו לא היו נופלות בדיוק על הפוסטר שמול המיטה), כאלה שגם גברים יוכלו לקרוא ולרצות עוד ממך, ואל  תשכחי, להיות עוצרת נשימה, למכור סקס בכמויות, למכור סקס בלי להגיד את המילה סקס, אחרי הכל, את בחורה.

 "רק תשתה עוד בירה \ עוד ועוד בירה " ואת זה כבר אמרתי לך קודם, "הבירה היא דם מתמשך. \ מאהבת מתמשכת" , תחייכי הרבה בעצבות ותתנשאי מעל אנשים אחרים, תשבי על הכיסא הגבוה בבאר, תהיי עסוקה בשלך, מי שרוצה אותך כבר ייגש בעצמו, אם הוא במקום קטנטן לא מתקרב לסטנדרטים שלך, נפנפי אותו בנונשלנטיות, את יכולה. אנחנו לא יותר טובים מהם, אבל אנחנו כן נבדלים מהם.

"ואל תשכח את הברהמס שלך\ את הבאך שלך ואת\ הבירה" – רק המוזיקה והבירה זה מה שיציל אותך,  את יכולה לשמוע גם כל מני דברים חדשים כאלה שצעירים אוהבים היום, כמו ליאונארד כהן והביטלס. פשוט אנחנו צריכים לשמוע את מה שגורם לנו להרגיש גאווה כשאנחנו  שומעים את זה, מוזיקה כזאת שיש לה כבוד, גם אם מדובר בכבוד המפוקפק ביותר.

"המנע מכרטיסי אשראי\ או מתשלום של משהו\ בזמן" טוב, בזה את אפילו מנצחת אותי, רק תפסיקי להיות כל כך מודאגת בקשר לזה!  אז שירדפו אחריך מהבנק! שירדפו עוד הרבה, בסוף תחזירי להם את כל החובות ושתהי עשירה תעזבי אותם.

והכי חשוב! "טעימה מוקדמת של המוות איה בהכרח דבר רע" ואת זה אפשר ללמוד מהרבה סופרים ומשוררים שיכורים שהיו מועדים  לביש מזל ופורענות. ארנסט המינגווי היה הכי מצחיק, כל הזמן היה חוטף מכות כשהיה שיכור , אבל בנינו, ואת זה רק אנשים כמונו מבינים, אין דבר מצחיק יותר מלטוס כשאתה שיכור. בואי ביחד נמנה את התאונות שעברו עליו, הוא פותח את הביוגרפיה של המינגווי ומתחיל להקריא בהרצאתיות מרשימה,  תקשיבי טוב, אולי זה יגרום לך לקצת השראה, אולי משהו מזה גרם לו להיות סופר יותר טוב.

באביב 1918, הוא נותן אגרוף בתיבת זכוכית ונחתך, טוב זה לא רציני, אני זוכר את הפעם ההיא שנגחת בשולחן זכוכית, זה היה מצחיק, אני משפשפת את הצלקת הקטנה שנותרה במצחי ומחייכת בחיוך נוסטלגי אידיוטי. ביוני 1920 הוא הלך יחף על זכוכית מנופצת ושוב נחתך, טוב נו,  למי מאיתנו זה לא קרה, אני משחזרת בראשי, אלפי פעמים שנכנסתי לאחר ליל שכרות, או אפילו פקחות מוחלטת למיטה, עם רגל מדממת משברי זכוכיות. יולי 1920, הוא נופל על זיז בסירה וסובל מדימום פנימי בבטן. אפריל 1922, התפוצץ לידו תנור חימום מים ממתכת, כוויות ופציעות מרסיסים, "טוב", אני נכנסת לדבריו של אדון בוקובסקי,  "הפעם זו לא ממש הייתה אשמתו!" , הוא ממשיך בהרצאה שלו, מאי 1927, הוא חותך את כף הרגל שלו ומפתח שם  אנתרקס, בוקובסקי מרים עיניו מהספר ומסתכל אליי , "בחיי איזה ביש מזל דוחה הוא! , אני מתפלא שהוא היה סופר ולא עבד בזבל... למרות שכולנו דיי עובדים בזבל... " אני מסתכלת עליו בחיוך "כי הסיפורים שלך על חצ'קונים, דיזנטריה ושלשולים ממש מלבבים הא?".

"שנמשיך?" אני מהנהנת בחיוב ומחייכת, כל העניין  הזה מאוד משעשע אותי. "במרץ 1928", הוא מכריז בקולניות, "המינגווי היקר הפיל על ראשו חלון תיקרה שהוא חשב  בטעות לשרשרת להורדת המים בשירותים, התוצאה – סימן כחול גדול ו 9 תפרים. נובמבר 1930, תאונת דרכים , איך שכחנו להגיע לאלו. עכשיו תקשיבי לזה! ממש סלפסטיק! אפשר לעשות סרט של צ'אפלין על הקטע הזה! אפריל 1935,  רגע לפני שהוא מוודא הריגת כריש על ידי קולט 0.22 שנמצא ביאכטה שלו, הכריש קופץ ופוגע בצלצל שנורה לעבר המינגווי,  שורט לו את היד וגורם לפליטת כדור מהאקדח, הקליע פוגע בשפת הפליז של הספינה, הרסיסים יוצרים חור ברוחב 8 ס"מ מתחת לאחת הברכיים שלו, קרע בשוק וכמה שריטות".

את יודעת,  זה ממש עצוב כל זה "... אָז אֵיפֹה הֵם\ ?ההמינגויים, הט.ס. אליוטים, הַפָּאוּנְדִים\
הָאִי.אִי. קמיניגסים, הג'פרים, הוויליאם קרלוס\ ווליאימסים\ אֵיפֹה טומס וולף? וויליאם\
סרויאן? הנרי\  מִילֶר, סלין, פנטה, דוֹס\ פסוס\?אֵיפֹה \

הֵם? מֵתִים, אֲנִי יוֹדֵעַ\ אֲבָל אֵיפֹה הַמַחְלִיפִים? \ אֵיפֹה הַחֲדָשִׁים\ הָאֲחֵרִים?
 לְדַעְתִי, הַחֲבוּרָה הָעַכְשָׁוִית הֵם קְבוּצָה\ שֶׁל חַקְיָנִים\ רַכִּים... יֵשׁ כָּזֶה אָבְדָן\ שֶׁל כֹּחַ טִבְעִי\וְיָפֶה..."

הוא נושם עמוק ומתיישב על קצה המיטה, אני ניגשת לשבת על הכסא מולו ומשלבת ידיים כדי שימשיך, הוא מרים את ראשו מהספר, "פברואר 1936, בועט בשער ביתו הנעול ושובר את בוהן ימין. אחרי זה,בסביבות 1937 או 38 , תלוי את מי שואלים, הוא מדגים לבן של חברים  כיצד בועטים בכדור ותוקע את הרגל בתוך מראה. בחיי ביש מזל הבחורצ'יק, אוגוסט 1938, שורט את אישון עין שמאל, שגם ככה לא ממש מתפקדת. מאי 1944, בזמן ההאפלה (מלחמת העולם השניה אנד סטאף), מכונית שמסיעה אותו למלון בלונדון, נתקעת במיכל מים, הוא חוטף זעזוע מח שני, 57 תפרים בראש ונפיחות קשה בברכיים".

"צ'ארלס..", אני מנסה לעצור אותו, "זה כבר יותר מדי תאונות" , "חכי ילדונת! (עוד פעם תרגום גרוע ל Kido), הוא מחייך אליי , "אנחנו רק ב1944, יש עוד זמן עד ל1961! " , אני נושמת בעייפות ומדליקה סיגריה,  "תמשיך..." הוא אומר שאני צריכה לנסות להתחיל להשתמש בפילטר מאורך לסיגריה, שזה יקנה לי מראה יותר קלאסי, השבתי שזה יקנה לי מראה יותר סנובי וגם ככה חושבים שאני יותר מדי מרימה את האף, הוא השיב לי שעליי להתנהג איך שנראה לי, גם אם זה להיות מרושעת, חסרת רגשות וסנובית, בסוף יבוא מישהו שיחשוב שזה מקסים.

"אוגוסט 1944, בצרפת הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא קופץ מהאופנוע שלו לתעלה, כדי לחמוק מטיל נ"ט ומאש צלפים גרמנים, חובט את הראש בסלע, נשרט בפנים, חוטף זעזוע מח שלישי ועוד שלל תופעות לוואי". פתאום הוא עוצר הכל משמיט את הספר וצוחק, אני קמה ולוקחת את הספר אליי, "בספטמבר 1949 הוא נכנס לכלוב של אריות קרקס שלא ממש רצו לשחק איתו... בא נגיד שהוא לא רק נעלב מזה... ביולי 1950, הוא מחליק על היאכטה שלו בחוף המזרחי, בלה, בלה, בלה, זעזוע מח רביעי".

צ'ארלס נרגע ולוקח ממני את הספר בחזרה, מכחכח בגרונו וממשיך, "באוקטובר 1953, במהלך מסע בקניה, הוא נופל מלנד- רובר שלקח פניה חדה, הוא נחתך בפנים ופורק את הכתף, ינואר 1954, הוא פורק את הכתף השנייה בתאונת מטוס באפריקה, עוד בינואר 1954, כמה  ימים אחרי התאונה הקודמת, המינגווי היקר נקלע לתאונת מטוס נוספת, הוא פורץ את דלת המטוס עם הראש, התוצאות: זעזוע מח חמישי, שבר בגולגולת, דימום בקרקפת, שני דיסקים סדוקים, נקע ביד, נקע בכתף, דימום פנימי, קרע בכבד, בכליה, בטחול, כוויות מדרגה ראשונה בזרועות, בפנים ובראש, נזק לראיה ולשמיעה ושיתוק בשריר הסוגר". אני מעקמת את פניי בחוסר הבנה, צ'ארלס מסביר לי שפשוט היה בורח לו כל הזמן, אני מעקמת את פניי עוד יותר."בפברואר 1954 הוא מסייע בכיבוי סבך שיחים בוער וחוטף כוויות בדרגה שנייה ושישית מהשפתיים ועד הרגליים. אוקטובר 1958, אנחנו כבר מתקרבים לסוף ילדתי,  הסכיתי. אז איפה הייתי? אוקטובר 1958, הוא מנסה לקפוץ מעל גדר תיל גבוהה, נוקע את הקרסול ופוגע בגיד העקב. וב 2 ביולי 1961, הוא יורה לעצמו בראש ברובה ציד כפול קנה, ומת. עכשיו... מה למדת מזה ילדתי? ", אני משיבה בחיוך,"לא למדתי כלום, אבל זה מאוד שעשע אותי..." צ'ארלס סוגר את הספר, "אני לא בטוח שאת מר המינגווי  היקר זה שעשע כל כך...".

"הַדָבָר

הֶחָשׁוּב

הוּא

הַדָבָר

הַמוּבָן מֵאֵלָיו

שֶׁאִישׁ

אֵינוֹ אוֹמֵר."

חשוב לציין שמאז אותו יום -

הפסקתי לעשן (כמה פעמים).

התחלתי לבקר את הדוקטור

פעם בחצי

שנה, בדר"כ

בדצמבר

ומרץ.

התחלתי לקרוא סיפורים

קצרים של

חכמים סינים,

כמו

מורקאמי וההוא

עם האטריות.

התחלתי לשמוע מוזיקה

שאני רוצה לשמוע.

לשתות,

לא הפסקתי.

הסקס נהדר,
גם לבד,

אבל המוזה

כמעט

גוועת,

כמעט

ומתה.

חבל.

כל הציטוטים הנהדרים הם משיריו של צ'רלי בוקובסקי, כל הציטוטים האנציקלופדים משהו על המינגוויי הם מהביוגרפיה של ארנסט המינגוויי בהוצאת שכחתי, סורי.

לטקסטים, מוזיקה, סרטים ועניינים:

walterh1900@nospammail.net