הקולנוע כמתעד ויוצר היסטוריה: הפאשיזם והנאציזם

הסיבות לעליית הפאשיזם והנאציזם:

פאשיזם – 1943

נאציזם – 1933 – 1945

הבדלים –

הפאשיזם הוא לא גזעני.

איטליה הפאשיסטית לא הייתה מוגדרת כמדינת טרור, לא היה שלטון טרור.

בשתיהן – דמוקרטיות טוטליטריות.

סיבות פוליטיות כלכליות:

איחוד מדיני מאוחר (גריבלדי ווטוריו עמנואל – פון ביסמרק).

פיגור במרוץ האימפריאלי מול צרפת ובריטניה.

אכזבה מתוצאות מלחמת העולם השניה.

לאומיות פצועה וצמאת כיבושים.

משבר כלכלי.

גרמניה הייתה לפני כן אוסף קיסרויות, נסיכויות – ממלכות עצמאיות קטנות – הרייך הראשון הזה – החזיק משנת 800 עד 1800, אלף שנה.  מדינות אירופה השתדלו למנוע את איחוד גרמניה – מדינה ענקית שנמצאת במרכז אירופה ועלולה להוות איום.

עיכוב האיחוד מתרחש עד 1870 – גרמניה מתאחדת ע"י אוטו פון ביסמארק – גרמניה נכנסה מאוחר למרוץ הקולוניאלי וקיבלה מעט מאוד מושבות באפריקה – דבר שגם לפגיעה בלאומיות הגרמנית, תחושה שהם לא קיבלו את המקום המגיע להם בהיסטוריה.

הסיפור דומה באיטליה – הוותיקן, במרכז איטליה, לא היה מעוניין באיחוד איטליה וגם נקט בתכסיסי השהייה – איטליה התאחדה ב 1860 – האיחור ייצר את אוטו אפקט, גאווה לאומית פגועה ואיחור במירוץ הקולניאלי.

מלחמת העולם הראשונה הרעה את המצב: המוטיבציה מראש ליציאה למחמה הייתה אותה גאווה פגועה – גרמניה הפסידה המלחמה.

איטליה נלחמה לצד האנגלים במלחמה – אך כשהגיע הזמן לחלק את השלל בינם לאנגלים היא התאכזבה מחלוקת השלל משום שלא קיבלה לדעתה את מה שהגיע לה.

מכה אחרונה – משבר כלכלי:

1920 – איטליה לא מצליחה לצאת מכלכלת מלחמה לכלכת שלום, תוהו ובוהו כלכלי שמוביל לעליית הפאשיזם.

1929 – המשבר הכלכלי מכה בגרמניה משום שהושפעה מהמשבר הכלכלי בארה"ב – התוהו ובוהו הזה ערער את העם הגרמני – דבר שהביא לעליית הנאציזם.

הקשת הפוליטית במחציתה הראשונה של המאה העשרים:

אנריכיזם, קומוניזם, סוציאליזם

ליברליזם, סוציאל דמוקרטים

ימין ישן, פאשיזם, נאציזם

בפוליטיקה המודרנית נהוג למיין את התנועות והמגמות הפוליטיות לשמאל ולימין, אם כי משמעותה של חלוקה זו אינה מוגדרת בצורה מוחלטת, והיא משתנה במידה מסוימת ממדינה למדינה ומתקופה לתקופה. מקור המונחים "ימין ו"שמאל" הוא במקומות הישיבה של הסיעות השונות בפרלמנט הצרפתי שהורכב אחרי המהפכה הצרפתית אך לפני הדחתו של המלך. בפרלמנט זה, שנקרא "האסיפה הלאומית" ישבו הצירים שצידדו בשינויים מתונים במבנה המשטר והשלטון ובהמשך המלוכה, בימין הבית, ולעומתם היעקובינים והז'ירונדינים, שצידדו בביטול המלוכה ובשינויים חברתיים רדיקליים, ישבו בשמאלו.   

ימין – אלו שמעוניינים פחות או יוותר לשמר את המצב הקיים                                                        

שמאל – אלו שמעוניינים במהפכה.

ימין – נאציזם – פאשיזם – ימין ישן – ליברלים – סוציאליזם – קומוניזם – אנרכיזם – שמאל

אנרכיזם – לא מאמינים במדינה

קומוניזם – שוויון כלכלי דרך מהפכה ואלימות

סוציליזם – שוויון כלכי דרך חקיקה

ליברלים – הזכויות הטבעיות (ארה"ב)

ימין ישן: מלוכה, אצולה, כמורה, צבא

הימין החדש: הפאשיזם והנאציזם

סיבות חברתיות – תרבותיות לעליית הפאשיזם והנאציזם:

כשמתחילה דמוקרטית ההמונים – האצילים צריכים את ההמונים. גרמניה ואיטליה מאוחדות משכבת האצולה – הם מציגים עצמם כשווים לעם אך לא באמת כך הדבר – רק אצילים יכלו להיות בעלי הון וללכת לאוניברסיטה.

הפאשיזם והנאציזם הם מהפכות שמרניות: הטפה לערכים שמרנים – חזרה אל הכפר, אל המשפחה, שמירה על הרכוש הפרטי.

השלטון הפאשיסטי והנאצי הוא שילטון האנשים הפשוטים ולא האליטות – מצד אחד שמרניים, מצד שני מגיעים מהעם ומחוללים מהפכות חברתיות גדולות.

"אסתטיקת ראווה": שילוב האנשים בפוליטיקה אך לא באמת לשתף אותם – גיוס ההמונים – כנסים, תנועות נוער – ההמונים כאליו מעורבים בפוליטיקה אך לא באמת משפיעים.

הפאשיזם והקולנוע: 1922 – 1943

פאשיזם – השאיפה לחזור לרומא העתיקה, אלו ימי הזוהר, האימפריה הרומית.

הפאשיזם הוא תנועה למען ההמונים (מוסוליני היה סוציאליסט לפני שהיה פאשיסט), למען הרצון העממי – המדינה בראש – האזרח צריך להקריב את עצמו למען המדינה.

בתחילת הסוציאליזם הם לא לא התערבו בקולנוע, הם התערבו באמצעי התקשורת, ביומני החדשות, אך בעצם לא היתה תעשיית קולנוע איטלקית.

כשנכנס הקול לקולנוע דעתו של מוסוליני השתנתה לחלוטין, גם בגלל בנו שהיה חובב קולנוע גדול – מוסוליני ברא את תעשיית הקולנוע האיטלקית:

מוסוליני היה הראשון שנתן סובסידיה ממשלתית לקולנוע – סרטים מצליחים שילמו פחות מס. מה שהביא ליצירת סרטים מסחריים – שהקהל יאהב. יש תמיכה ממשלתית בסרטים – מדינות נוספות נקטו באותה שיטה כדי לחסום את ההשתלטות של הקולנוע האמריקאי.

איטליה היא המדינה הראשונה שערכה פסטיבל קולנוע – 1932 "פסטיבל ונציה", בית הספר הראשון לקולנוע הוקם באיטליה. מוסוליני תמך בהקמת עיר אולפני הסרטים הראשונה באירופה "צ'ינה צ'יטה".

כמעט ולא נעשו סרטים פוליטים – הרוב היו סרטים אסקפיסטים (נקראו סרטי "טלפון לבן"). מוסוליני האמין שהקולנוע הוא אמצעי בידור ולא האמין באפשרות שסרטים יכולים להעביר מסרים פוליטים. בדומה לסרטים של הוליווד באותה תקופה.

ההתחלה של סרטים שנחשבו לפוליטיים היה סרט פאשיסטי בשם: "משמר ישן"\ אלסנדרו בלזטי\ 1934 (סרט פאשיסטי על הצלת איטליה והפאשיזם מפני הקומוניזם)  ו"סקיפיו אפריקנוס"\ 1935 – (על האימפריה הרומית וכיבושה באפריקה (במקביל לכיבוש אתיופיה באותה תקופה).

רוברטו רוסליני מתחיל את הקריירה שלו כבמאי פאשיסטי בטרילוגיה -

הספינה הלבנה\ 1941 : נפלאות הצי האיטלקי

טייס שב הביתה\ 1942: נפלאות חיל האוויר האיטלקי

איש הצלב\ 1943 : על חיל הדת האיטלקי

סרטים שמכילים סמלים פאשיסטים, פתגמים של הדוצ'ה וכו'. כשרוסליני נהיה אחד הבמאים החשובים של איטליה, הוא התנער מן הפאשיזם והיה ממובילי הזרם הנאו ריאליסטי.

מהו זיכרון קולקטיבי?

זיכרון קולקטיבי הוא זיכרון המובנה, מועבר ומשותף לכלל החברה. המונח זיכרון קולקטיבי נולד מתוך התפיסה כי הבנת החברה את עברה היא תמיד אינסטרומנטלית לקיום אמונות ההווה וערכיו. זאת מכיוון שהעבר הנשאר בתודעתנו אינו העבר כפשוטו אלא הדימויים שלו. דימויים אלה הם לעתים בעלי מבנה מורכב וסלקטיבי כמו מיתוסים. במובן זה, הזיכרון הקולקטיבי הוא תמיד מערכת בו משתלבים זיכרון עובדות העבר יחד עם דימוייו. את המושג טבע הסוציולוג מוריס האלבווקס בשנות ה-20 של המאה ה-20, במטרה לערוך הבחנה בין זיכרון אישי לקולקטיבי ובין היסטוריה לזיכרון. הזיכרון הקולקטיבי הוא דינאמי ותלוי בנסיבות הקולקטיביות – אנו זוכרים את העבר כל פעם בצורה אחרת בהתאם לנסיבות הפוליטית – חברתיות שלנו.

סוגים של זיכרון קולקטיבי:

זיכרון קולקטיבי מורשה מטעם המדינה - לוח החיים והמועדים, שמות רחובות, אנדרטאות, טקסים.

זיכרון קולקטיבי לא מורשה – ע"י גורמים שאינם קשורים למדינה, מטעם החברה, טלוויזיה, קולנוע: אך הם לא מייצרים זיכרון קולקטיבי אלטרנטיבי – פונים לקהל ולזיכרון הקולקטיבי המורשה שהוא זה שכולל.

זיכרון קולקטיבי אלטרנטיבי – עיוות ההיסטוריה, מדינה שלא רוצה לזכור את הדברים הרעים שעשתה ומעדיפה לזכור את הדברים הטובים.

1938 – היטלר שמעריץ את מוסוליני יוצא מגרמניה לבקר את מוסוליני ואז נחתמת "ברית הידידות" בין גרמניה לאיטליה. מוסוליני לא ממהר להכנס למלחמה, ב1940 כשהיטלר מתחיל להוביל מוסוליני מצטרף למלחמה והחיילים הגרמנים והאיטלקים נלחמים באותו צד. אך האיטלקים לא נחשבו למי שיודעים להלחם והגרמנים נאלצו לתקן את הטעויות האיטלקיות – ב1943 גרמניה מתחילה להפסיד ובעלות הברית מסלקת את הגרמנים ומצליחים לכבוש את צפון אפריקה, כובשים את איטליה ומתחילים לכבוש במעלה "המגף האיטלקי" – האיטלקי רואים שהם מתחילים להפסיד ומתחילים במגעים לקראת כניעה. היטלר מפנה את כוחותיו לאזור, מפנה חיילי קומנדו לשחרר את מוסוליני ממעצר, וכובש את איטליה – נוצרת רפובליקת סאלו – רפובליקה בחסות גרמניה הנאצית – מוסוליני חוזר להיות שליט איטליה אך במשטר בובות בחסות גרמניה הנאצית. איטליה הופכת לשדה קרב ונהרסת באופן יסודי בין 43 ל 45. אחרי המלחמה איטליה במצב קטסטרופאלי: הרס מוחלט, אנרכיה, פליטים בכל מקום, רעב.

באותו זמן רוברטו רוסליני מוציא ב1945 את הסרט "רומא עיר פרזות", [עיר פרזות – עיר שלא נלחמים עליה: ההסכם היה שרומא לא תופצץ בגלל העתיקות בה] סרט המתאר את ימי הכיבוש הגרמני על רומא מ 1943 – 1945, מראה כמה האיטלקים סבלו מהגרמנים בשנים הללו. זוויות הצילום הם פוינט אוף וויו – כאילו של מי שמתחבא מן הגרמנים, מתחבא מכדורי הרובים.

יחסי הכוחות בין הגרמנים לאיטלקים מוצג כך שהאיטלקים הם קורבנות, הזקנה הקטנה מייצגת את האיטלקייה המופחדת והגרמנים – ע"י הקלגס הנאצי. אך גם הזקנות הם חלק מהמאבק – עוזרות ללוחם המחתרת ולא מסגירות אותו. הסרט "שוכח" את שיתוף הפעולה הגרמני – פאשיסטי שהיה קודם. רוסליני מוציא את הסרט כדי להשכיח את היותו פאשיסט קודם לכן, העם האיטלקי גם רוצה לשכוח את העבר של איטליה – העולם אכן שוכח לאיטלקים את שיתוף הפעולה עם הנאצים וזוכר את רוסליני בעיקר מאז הניאו ריאליזם.

גיבורי הסרטים: מהנדס קומוניסט, אשתו וכומר קתולי. אחד מהימין ואחד מהשמאל – מבטא את מגוון הדעות באיטליה. מי שכן משתף פעולה בסרט עם הנאצים, הפאשיסטים היחידים באיטליה  הם הומו ולסבית, סוטים, לא רגילים, אנשי שוליים. האיטלקים הנורמטיבים מוצגים כאנטי נאצים\ פאשיסטים. האיטלקים משכיחים לחלוטין את העבר הפאשיסטי שלהם. האיטלקים מצליחים לשכנע את עצמם ואת העולם בזיכרון קולקטיבי אלטרנטיבי, הם מעוניינים למחוק את שיתוף הפעולה עם הנאצים.

סרטי הניאו ריאליזם ["רומא עיר פרזות", "גונבי האופניים"] הם סרטים שבכוונה עוסקים באוכלוסיות עניות, שלא היו פאשיסטיות – בעצם, כל מי שהיה במעמד הבינוני ומעלה היה פאשיסט – אך כל אלו שעשו את סרטי הניאו ריאליזם עשו לפני כן סרטים פאשיסטים או אסקפיסטים. בתקופת מוסוליני – לא יכולת להיות קולנוען מבלי לשתף פעולה עם הפאשיזם.

"השנים הנעלמות" בין 1945 עד 1970, רוסליני מוציא את "רומא עיר פרזות" ומכתיב נרטיב שמוחק את השילטון הפאשיסטי: ישנם סרטים על לפני 1922, סרטי מלחמה שמציגים את האיטלקים כקורבנות.

1962\ "המצעד אל רומא"\ דינו ריצ'י\ ז'אנר: קומדיה עממית איטלקית: ארבעים שנים לעליית הפאשיזם. הסרט מתרחש כשנה לפני עליית הפאשיזם – שני חיילים שסבלו במלחמת העולם ה – 1, חוזרים הביתה ומגלים שאין להם כלום ויוצאים לדרכים – במסעם הם נתקלים בברושור של המפלגה הפאשיסטית ובעיקר בסעיף במצע שלהם שמבטיח לקחת את האחוזות מן העשירים ולתת לכפריים. הזוג הופכים לחלק מן "החולצות השחורות" – אלו שמשכנעים את ההמונים להצטרף למפלגה. הם נעצרים בקטטה ומושלכים לשנתיים בכלא. כשפאשיזם עולה הם משוחררים ורוצים לנקום בשופט שהעניש אותם.

שני החיילים בסרט מציגים את העם הפשוט, המולכים שולל.

השופט מייצג את האריסטוקרטים, האליטה שנלחמה עם הפאשיזם ורצתה ליברליזם.

במפגש בין השופט לשניים, השופט מקבל את "עונשו" בכבוד שלא יאמן – השניים מתחילים להתבייש כי הם מרגישים שיש משהו בדבריו של השופט. הם נשארים עם המפלגה כי אין להם כלום חוץ מזה – עד המצעד אל רומא בו החולצות השחורות הולכים לכבוש את רומא בכוח ואלימות ו"להכתיר" את מוסוליני.

הם עוזבים את המפלגה הפאשיסטית לאחר שהם מגלים את המהות האלימה של המפלגה, לאחר שנרצח שומר שהוא חף מפשע. הם עוזבים את המפלגה ערב המצעד לרומא – מציג בעצם את הפאשיזם כקבוצה של בריונים, הזוג שמייצג את העם העממי עוזב את המפלגה לפני שהיא מתחילה.

אך המסר מציג מסר שהוא לא נכון – הוא מציג מציאות היסטורית כוזבת – העם האיטלקי התפכח מאוחר מאוד מן הפאשיזם – אך הסרט מציג זיכרון קולקטיבי שהוא לא הזיכרון האמיתי, שמשמיט את התמיכה של העם בפאשיסטים.

דינו ריזי פעל בדור של הקולנוע שהתחיל וחב את קיומו לפאשיזם, משום כך הוא חייב להציג את הפאשיזם בצורה מסויימת.

הקונפורמיסט\ ברנרדו בטולוצ'י\ 1970:

הדור השני שלא גדל בתקופה הפאשיסטית. על רקע המודרניזם הקולנועי, על רקע המהפכה המינית -  תקופה בה הייצוגים המיניים בספרים וסרטים נהיים יותר ויותר מפורשים.

הפילוסופיה של המהפכה המינית – [וילהלם רייך: היה וינאי, מהסטודנטים של פרויד והיגר לארה"ב כמרצה לפסיכואנליזה באוניברסיטאות – לפי התיאורי שלו, ההופעה של המשטרים הטוטליטרים נובעת מתהליך הדחקה מינית שנעשה בעולם המערבי מהמאה ה 19 – ההדחקה הזו יצרה הפרעות פסיכולוגיות קולקטיביות – ההדחקה יצרה חיפוש של דמות אב – הדרך להיפטר מההפרעות היא פריצה של מה שמודחק, שבירת הטאבו, כך החברה תגיע למיצוי נפשי טוב יותר, לאיזון ומסירה את הצורך במשטרים טוטליטרית – זו גישה אוטופית שגם ברטולוצ'י האמין בה אז בלב שלם].

ברטולוצ'י גדל בדור שמורד בהוריו, כמעט בכל סרטיו ישנו "רצח אב", רצח של דמות פטרונית, פטריאכלית שמגיע אחרי משבר גדול. ברטוליצ'י שייך היה לדור ה"בייבי בום" שנולד אחרי המלחמה. התקופה הזו מתאפיינת במרידה כנגד ההורים, במרידה כנגד המוסכמות שבאה בעיקר מצד הדור הצעיר, ברטולוצ'י אחד מנציגיו הבולטים [למרות שהיה בוגר יותר].  המודרניזם התחיל בשנות ה 60 בקולנוע הצרפתי ["עד כלות הנשימה" – גודאר]. המודרניזם הקולנועי הוא תפיסה של שבירת המוסכמות – שבירת הז'אנר, העריכה האנליטית, שבירת הנרטיב, מבנה הסיפור. ברטולוצ'י שייך לגל החדש של הקולנוע המודרני, הוא היה עוזר של גודאר.

הקונפורמיסט הוא סרט שעושה את כל המאמצים לשבור את הכללים הקלאסיים – מבחינת שימוש בזמן: שיבוש הזמן: הוא ממשיך בסוף ונגמר בהתחלה. הסרט הקונפורמיסט הוא הסרט הראשון שעוסק בשנות הפאשיזם.

הגיבור של הסרט, בשנות הפאשיזם, בשנות ה 30 הנעלמות, מייצג את כל איטליה, סובל מהדחקה מינית, הוא הומו בארון, הוא רוצח את דמות האב אך עדיין מחפש דמות אב – הוא מחפש מי שיגיד לו מה לעשות – דמות האב הזו שאומרת לו מה לעשות היא המפלגה הפאשיסטית. הסרט מסביר לנו לפי תיאורית המהפכה המינית מדוע עלה המשטר הפאשיסטי. הגיבור של הסרט, קלאריצ'י  הוא אינטלקטואל איטלקי שנשלח לפאריס להרוג את המרצה שלו שהוא מתנגד למשטר הפאשיסטי והוא גולה בפאריז – קלאריצ'י בדיוק התחתן והוא מנצל את ירח הדבש שלו בפאריז להרוג את הפרופסור.

בסרט משתמשים בפילטר צהוב שמייצר מעין נוסטלגיה, "עורמת התמונה", העבר מוצג בצורה יפה כחלק מ"אסתטיקת רטרו" – שיחזור נוסטלגי של העבר רק בצורה נעימה ואסתטית, רטרו – לקחת רק את הנעים מהעבר -  את המכוניות, הבגדים, היער הפסטורלי – העבר של איטליה בשנות ה 30 לא נראה כל כך יפה – נוצרת פיקציה קולנועית, שקר. השפה הקולנועית משתלטת על העבר ומשנה  אותו. הרצון לתת לקהל את היופי של העבר, יוצר מבחינת התמונה [לא מבחינת הטקסט], את היופי שבעבר. מייצר ניגוד בין העבר הקשה ליופי שהוא נראה בו. [ברטולוצ'י הינו יוצר פורמליסט ולכן דאג לתמונה יפה, ב 1900 ברטולוצ'י מיתן את הפורמליזם שלו למען המסר].

הסרט מתאר את הפאשיזם והפאשיסטים כמלאי הוד והדר – ארכיטקטורה מונמנטלית, אכזריות שהיא לא לגמרי אנושית. השחקן שמשחק את הקונפורמיסט הוא שחקן צרפתי מפורסם – מה שהופך את הפאשיזם לכלל אירופאי ומסיר מעט אחריות בלעדית מהאיטלקים. צילומי החוץ של איטליה הם רק מלפני ואחרי הפאשיזם, לא מראים את איטליה בזמן הפאשיזם – צילומי החוץ הם בצרפת, אך לא באיטליה הפאשיסטית. הסרט הוא פורמליסטי אומנותי, מה שיותר מעניין את ברטוליצ'י כאן זה שימוש בהסטוריה בשביל מסרים אמנותיים.

הסרט שהפוך לו מבחינה זו זה 1900.

1900\ ברנרדו ברטולוצ'י, 1976 – 1977: [ז'ראר דה'פרדייה, רוברט דה נירו].

בתקופה זו ברטולוצ'י מגלה את המפלגה הקומוניסטית ורואה בה את האוטופיה – אם יהיה שוויון כלכלי בעולם אז תיפתרנה כל הבעיות - אוטופיה

הסרט 1900 מספר על אזור חקלאי באיטליה שהוא מיקרוקוסמוס של כל איטליה. הסרט מתחיל ב 1900 ומסתיים ב1925 – אז האזור נכבש. מסופר על שני ילדים שנולדים למעמדות שונים – בן אחד הוא בנו של בעל האחוזה והשני של פועלים חקלאים – משקף את מאבק המעמדות. בסרט זה הוא משתמש פחות בטכניקות של יופי פורמליסטי בתמונה משום שחשוב היה לו להביא מסר שיקדם את הקומוניזם. מאז נפילת המפאשיזם, הקומוניזם הפך לחזק מאוד באיטליה, המיפלגה הקומוניסטית השניה בגודלה. ב 1976 המלגה הקומוניסטית הפכה למפלגה הגדולה בפרלמנט האיטלקי, ראש מהממשלה, ראש מפלגת המרכז אלדו מור ששיתף פעולה עם המפלגה הקומוניסטית נחטף ונרצח ע"י "הבריגדות האדומות" – המטרה היתה הפלת הקומוניזם באיטליה – הארוע ההסטורי מתרחש לרקע הסרט, ברטוליצ'י מנסה להציג את הקומוניזם כטוב לאיטליה וחיובי לה, הוא תעמולה, מניפסט שמציג את הקומוניזם כמשהו איטלקי, עממי, שורשי ולא מבחוץ. המסר: איחוד הפרולטריון, פועלי כל העולם התאחדו כנגד בעלי ההון! מדינה ה"ליברלית", ההגמוניה לא מצליחה להתלט על המון הפועלים – הם מתכנסים בכנסיה [מקום קודר ומאיים כפי שברטולוצ'י אוהב להציג את הכנסייה הקתולית], הפיתרון שלהם: מוצגת הכנסיה ששרתה את בעלי ההון במשך שנים ביצירת סדר והם ממנו אותה [אופיום להמונים], אך אנשים מפסיקים להאמין באלוהים בסוף המאה ה 19 והכנסיה מאבדת מתוקפה כשה"אלוהים" החדש של ההמונים הופך להיות הקומוניזם – עכשיו הפאשיזם הופך לממומן ע"י בעלי ההון – הפאשיזם הופך להיות ה"אופיום להמונים". התרומה עוברת בהפגנתיות מהכנסיה לפאשיזם – מי שמבעלי ההון לא תורם לפאשיזם [משום שבאמת מאמין באיטליה הליברלית] מגורש. המסר הקומוניסטי – הפאשיזם\ הנאצים משמש את בעלי ההון כדי לגרש את הקומוניזם – הוא זה שטוב לעם.

אין בסרט אסתטיקת רטרו – ישנו יצוג אותנטי יותר של עבר הסטורי, אין נוסטלגיה ובמידה מסוימת יש הרבה יותר ביקורת. אך זה לא מונע מהסרט להיות מאוד מניפולטיבי מבחינת עורמת התמונה – הוא מציג את הקומוניסטים השורשיים כ"מלח הארץ", האיטלקים האמיתיים מבחינת התמונה הם קומוניסטים – מוצג ע"י המונים, ליהוק, אנושיות – זקנים, זקנות, ילדים.

הפאשיסטים מוצגים ע"י מטורפים פרוורטים – מעטים פסיכוטיים – רוצחי חתולים [גם ב"רומא עיר פרזות" הפאשיסטים היו הפרוורטים – הומוסקסואל ולסבית]. דרך הליהוק היא שהפאשיזם הוא מה שמגיע מגרמניה [דונלד סת'רלנד ממוצא נורווגי – הוא מזכיר את הייצוג "הרשמי" של הנאצי האולטימטיבי]. אך הייצוג של הפאשיזם הוא לא נח בסרט זה – ברטולוצ'י הציג את הפאשיסטים כמעטים, בעוד שבפועל הפאשיזם הגיע מהעם, בשיאו 85% לפחות מהעם היו פאשיסטים – 85% מהעם האיטלקי היו פסיכופטים?

יום מיוחד\ אטורה סקולה\ 1977: [סופיה לורן, מרצ'לו מסטרויאני]

מציג את כל האיטלקים כפאשיסטים, הפאשיזם הוא חלק בלתי נפרד מאיטליה ומההוויה האיטלקית. המשפחה היא משפחה מאוד נורמאלית ורגילה ובכל זאת – מאוד, מאוד פאשיסטית. כשהסרט יצא ב1977 הביקורת היתה מאוד קשה נגדו וטענו שהוא מעוות את המציאות [למרות שהוא מציג אותה יותר כמו שהיא]. בסרט מככבת הכוכבת הגדולה של הקולנוע האיטלקי – סופיה לורן – למרות הביקורת נגדו, זה סרט מאוד מיינסטרימי. כשהציפור בורחת מהכלוב בביתה של עקרת הבית, היא מגיעה לביתו של שדר רדיו שלא מגיע לאספת העם משום שהוא הומוסקסואל והפוליטיקה האיטלקית מתנכלת להומוסקסואלים. מאותו יום עקרת הבית עוברת שינוי תודעה.

הבדלים – רע שטני [הוד הדר] מול הבנאליות של הרע:

ניצחון הרצון – מציג סדר ויופי, משהו שהוא לא אנושי, יש רע מולד, רע מודע.

איך מציגים למשל את הנאציזם? בסרטו של פאבסט "הימים האחרונים של היטלר"\ 1955 – שפאבסט מציג אחרי נפילת הנאציזם והתנתקותו של פאבסט מהנאציזם – קל מבחינת התפיסה העצמית של הבמאי להציג את הנאציזם ואת היטלר כשטן בהתגלמותו – יש שתי דמויות רעות בסרט – גייבלס והיטלר שהם שטנים, רעים מלידה. הסרט מייצג תמונה שיש רק רע אחד בגרמניה, רק נאצים שטניים יחידים.

לעומת זאת, הסרט "הנפילה" הוא סרט שהוא בקונספט של בנאליות של הרע – היטלר מוצג כרע, כטוב ובעיקר כאנושי.

ישנה התפתחות של היצוג הפאשיסטי [או הנאציסטי לצורך העניין] – מ"רומא עיר פרזות" שמוחק את הפאשיזם מהעם האיטלקי [נועד להציל את המצפון של העם האיטלקי או הגרמני] ועד ל"יום מיוחד" שמציג את הפאשיזם כחלק אינטגרלי מהעם האיטלקי. [סברת הבנאליות עם מפחידה יותר: רע שטני הוא משהו שאי אפשר לחזות, קשה לחזות את בואה של "המפלצת". בעוד שתפיסת הבנאליות של הרע מציגה את הרעיון שבכל אחד מאיתנו קיים רע – הוא מגיע מחוסר מחשבה,  או מפחד לחשוב – הרע הוא אנושי – מפחיד ואמיץ להציג את האנושות הפשוטה, את העם הפשוט ככזה].

תפיסת הבנאליות של הרוע\ חנה ארנדט: התפיסה של פילוסופיה זו היא שהרע הכי גדול מגיע דווקא מאנשים נורמאלים. רוב הרוע בעולם הוא רוע בנאלי שמגיע מאנשים נורמאלים שלא שואלים שאלות, הם לא פסיכופאטים וסוטים, הם "ממלאי פקודות".

הנאציזם והקולנוע: 1933 – 1945

סרטי תעמולה היו בחצי שעה הראשונה לפני הסרט העלילתי, הנאצים לא עשו סרטי תעמולה עלילתיים. קולנוע עלילתי עד לאותה תקופה לא נחשב למדיום רציני, נחשב לבידור חסר דעת, ואידיאולוגיה הנאצית הייתה מאוד רצינית – אחרי מלחמת העולם השנייה – כשהוליווד התגייסה למלחמה החלו לצאת סרטי תעמולה בחסות הוליווד והועלה מעמדו ליותר רציני. גם היטלר חשב שקולנוע צריך לגעת בנושאים אוניברסלים, אהבה למשל, ואסור ללכלך אותו עם פוליטיקה. בנוסף, תעשיית הסרטים הגרמנית השפיעה על כל אירופה – סרטי תעמולה נאצים לא יצליחו במדינות השכנות לגרמניה – סיבה כלכלית(!). לכן הנאצים דווקא עשו מעט מאוד סרטי תעמולה – כמה סרטים שמפארים את המפלגה, כמה סרטים אנטישמים, אך לא רבים – אין כמעט סרטי תעמולה עלילתיים.  אם יש סרט אחד שיצר אפקט על הזיכרון הקולקטיבי הוא ניצחון הרצון של לני ריפנשטהל – מייצג את הנאצים כפי שהיטלר היה רוצה שיראו אותו.

מהו הנאציזם?

הנאציזם (נאציונל-סוציאליזם) כינוי לאידאולוגיה שפיתחה המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית (הנאצית) בגרמניה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. האידאולוגיה הנאצית כללה השקפה גזענית בדבר עליונותם של "גזעים" אנושיים מסוימים על פני אחרים, ודגלה בדיכוי ואף השמדה של "גזעים נחותים", לעומת שמירת ה"טוהר" של "הגזעים העליונים". המפלגה הנאצית בהנהגתו של אדולף היטלר החלה ליישם את הנאציזם זמן קצר לאחר עלייתה לשלטון בגרמניה בשנת 1933. היא נותרה האידאולוגיה השלטת בגרמניה עד כניעת השלטון הנאצי ב-1945 בתום מלחמת העולם השנייה. הנאציזם הוכרז כבלתי חוקי בגרמניה לאחר נפילת המשטר הנאצי, והפך לטאבו בחברה הגרמנית. כך, יש איסור על שימוש בסמלים נאציים, איסור על הקמת ארגונים התומכים בנאציזם וחשדנות כלפי רעיונות המזכירים במשהו רעיונות מהאידאולוגיה הנאצית. עם זאת, קבוצות קטנות של תומכי האידאולוגיה הנאצית עדיין ממשיכות להתקיים בגרמניה ומחוצה לה. אנשי הקבוצות האלה ידועים בכינוי נאו נאצים ("נאצים חדשים").

תורת הגזע - "תורת הגזע" ו"דרוויניזם חברתי" השפיעו גם הם על האידאולוגיה הנאצית. על פי השקפה זו ישנה היררכיה בין הגזעים והעמים. הגזע המובחר, הגזע הארי, נועד לשלוט בעמים אחרים, ורשאי להשתמש בכוח העבודה שלהם ובמשאביהם לצרכיו. עמים מסוימים - יהודים, צוענים - יש להשמיד, כיוון שהם מסכנים את הגזע הנבחר. הנאציזם דוגל באאוגניקה קיצונית. לפי השקפת הנאצים יש להשמיד, או לכל הפחות לעקר, אנשים נכים, חולים במחלות פסיכיאטריות, אנשים בעלי מוגבלות שכלית, ואנשים שהוגדרו כ"אנטי-סוציאליים", למשל הומוסקסואלים. בפרט יש להקפיד שלא יבואו במגע עם בני הגזע הנבחר, כדי שלא יפגעו ב"טוהר הגזע".

סרטי התעמולה הנאצים נעשו כמעט כולם באותה שנה 1933 – 1934, גם ניצחון הרצון שיצא ב 1935, יצא ב 1934. המטרה היתה שליטה בשאר גרמניה, העובדה שהוא כבש את כל הרשויות לא הבטיחה לו את השליטה באזרחים.

איש הס"א ברנד\ 1933: אנשי הס"א היו הבריונים של המלגה הנאצית, הם עזרו לה להיבחר ע"י הפגנת אלימות כנגד המתנגדים – כולל חסימת הגישה אל הקלפיות בזמן הבחירות. איש הס"א ברנד הוא כמובן של איש ס"א שמת – עיסוק ב"גיבורים".

הנס וסטמר\ 1933

היטלריונגה קוואקס\ 1933: על חבר בנוער ההיטלראי שנהרג בקטטת רחוב עם קומוניסטים, בנוסף גם אביו המכה, השיכור הוא קומוניסט – האנטגוניסטים הם קומוניסטים. אין שם יהודים – הם עדיין לא משתמשים בקלף האנטישמי כי הם לא בטוחים שכל גרמניה אנטישמים, הרבה יותר קל לשנוא קומוניסטים.

בכל הסרטים שחקו צעירים בני 15 – 20, ויועדו לצעירים, הוקרנו באספות של הנוער ההיטלראי וכו'. בתקופה זו גם החל תהליך של יוניפורמיזציה – כולם צריכים להיות שייכים לארגון שלובשים בו מדים – הארגון הגבוה מכולם היה הס"ס.

ניצחון הרצון\ לני ריפנשטהל\ 1935: הסרט התיעודי היקר ביותר עד כה – המון מצלמות מהאיכות הגבוהה ביותר. היטלר נתן ללני ריפנשטהל יד חופשית לחלוטין משום שתמך באמנות ובעיקר באמנות של לני ריפנשטהל. היא צילמה המון קטעים והשתמשה במעט מאוד מהם – הסרט נוצר בעיקר בחדר העריכה, היא יצרה כך נאצים שהוא לחלוטין מדומיין. זהו סרט תיעודי שאין לו שום קורלציה, שום קשר למציאות – יש לו קשר ישיר למדומיין הנאצי, למה שהנאצים רצו להיות. הסרט מתאר את הועידה הנאצית הגדולה בנירנברג. כשהסרט נוצר היטלר עבר מקאנצלר לפיהרר – מטרתו של הסרט היא האדרתו של היטלר והצגתו כמנהיג היחיד והנערץ של הגרמנים, להראות כמה הגרמנים אוהבים את היטלר ובנוסף – ההבטחה לעתיד – איזה סדר וארגון יביא היטלר והרייך השלישי לגרמניה. הסרט של ריפנשטהל הוא רימייק לסרט קודם שיצא בועידה הקודמת ב 1933, "ניצחון הרוח", בסרט מ 1933 רואים את האנושיות והבלאגן וכלל לא מציג אותם כ"אלילים", הופקו הלקחים וב"ניצחון הרצון" נכנסו רק קטעים שמאשררים את הנאציזם.

• חייה הנפלאים והנוראים של לני ריפנשטהל – 1989: ריי מולר -

לני ריפנשטאהל - במאית קולנוע וצלמת גרמנייה, אשר ידועה בעיקר בזכות האסתטיקה וטכניקות הצילום שבהן השתמשה בסרטיה. עבודותיה המפורסמות ביותר הן סרטי התעמולה הדוקומנטריים שיצרה למען המפלגה הנאצית. בתום מלחמת העולם השנייה, עולם הסרטים דחה אותה, ושנים לאחר מכן היא הפכה לצלמת.

עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון ב-1933, קיבלה את הזמנתו לביים סרט תיעודי על כינוס של המפלגה הנאצית באותה שנה. הקטעים המעטים ששרדו, כנראה בשל השמדתו המכוונת לאור הופעתם של דמויות מפתח שחוסלו ב"ליל הסכינים הארוכות", מציגים אנדרלמוסיה קולנועית מבולבלת בה נעדר סנכרון בין המצלמה והמצולמים. לקחי סרט זה הוטמעו, וב-1934 ביימה ריפנשטאהל, במימון מלא של המפלגה הנאצית, את הסרט "ניצחון הרצון", המתעד את ועידת המפלגה הנאצית בנירנברג. הסרט צולם בידי 36 צלמים וכלל למעלה ממאה אלף ניצבים. סרטה של ריפנשטאהל, בשונה מהסרטים התיעודיים הנאציים הקודמים, לא היווה פרץ אידאולוגי בוטה. היא הצליחה, בכישרון רב, להציג כינוס מפלגתי משמים בצורה אסתטית ומהפנטת. הכינוס לא היה רגיל, אלא נערך תוך כדי מחשבה מתמדת לגבי האספקט התיעודי. במידה רבה, נוצרה האחדה מסוימת בין בימוי הסרט ובימוי הכינוס שנעשה במידה רבה לטובת הסרט. השילוב יצר מפגן מפואר ומאורגן והעביר היטב את הכיוון הטוטאלי החדש של האמנות המגויסת ואת חשיבות השימוש במדיום הקולנוע ובצילום הפוטוגני כדי להגיע אל הציבור.

הצלחה נוספת של ריפנשטאהל בסרט זה הייתה יישום עקרונות האידאולוגיה הנאצית באופן אמנותי: הפיהרר מועלה למדרג אל כאשר הוא מצולם בתחילת הסרט בהגיעו לנירנברג במטוס לשמחתו של הקהל הבלונדיני. זוויות הצילום הנמוכות, הלונג שוטים המציבים את הפיהרר במרכז ההמון המסודר בשורות. כל אלו מאדירים את הפיהרר ומעבירים את המסר כי דמותו היא אייקון שסוגדים לו, שכן הפיהרר הוא המדינה.

בשנת 1936 צילמה ריפנשטאהל סרט מפורסם אחר, "אולימפיה", שתיאר את המשחקים האולימפיים שנערכו בשנה זו בברלין. הסרט, שהופק בשיתוף שר התעמולה יוזף גבלס, מאדיר את הנאצים כיורשי יוון הקלאסית ומציג את גרמניה כמדינה נאורה, המקדמת את הספורט באופן שוויוני. זו הייתה מטרתה של ריפנשטאהל, אשר כיוונה אל דעת הקהל במדינות אירופה המערבית. הסרט הוא שיר הלל לפולחן הגוף הנאצי ומוקיר את האתלטיות בה ניחן הגזע הארי.

עם תום מלחמת העולם השנייה ונפילת המשטר הנאצי התנערה ריפנשטאהל מההאשמות שהופנו כלפיה וסירבה בכל תוקף להכיר בסרטיה כתעמולה עבור הנאצים. היא טענה כי לא הזדהתה עם המשטר הנאצי ומטרותיו, למרות עדויות מסוימות המפריכות זאת. בדומה ליוצרי סרטים אחרים שפעלו בטרם עליית הנאצים לשלטון, לא ראתה מניעה להמשיך ולקדם את הקריירה שלה תחת המשטר הנאצי. עם זאת, ועל אף שלא הצטרפה למפלגה הנאצית לפני ואחרי 1933, יצירותיה פורצות הדרך בימי הנאצים הוכתמו בנכונותה להיעתר ולשרת את הרייך השלישי, והקריירה שלה כיוצרת סרטים הגיעה לסופה. היא פנתה לצילום סטילס, תיעוד חייהם של בני השבטים הנוביים בסודאן וצילום תת-מימי, בו עסקה החל מגיל 70 ועד מותה בגיל 101.

הסרט "ניצחון הרצון" ערוך בצורה של מונטאז' תמטי קומוניקטיבי – הפיהרר והעם הגרמני. זה גם הסרט התיעודי הראשון שהשתמש במצלמה נעה לתיאור המציאות, וריפנשטהל גם השתמשה בכל מה שאפשר לעשות עם המצלמה הנעה מהסרטים העלילתיים הגרמנים.

היטלר תמיד צולם בזוויות צילום נמוכות ומאדירות – היא השפיעה על הצילום הפוליטי עם זוויות מאדירות אלו [ גם במר סמית' הולך לוושינגטון]. לא הייתה קריינות בסרט – לטעמה של ריפנשטהל, אם לא הייתה קריינות זהו אינו סרט תעמולה במובנו.

תפיסת ההוד וההדר הנאצית – תפיסה המציגה עצמם כמכונות, כמפלצות המשתלטות על העולם. התפיסה המציגה את הנאצים כלא אנושיים היא נוחה לזיכרון הקולקטיבי – אך תפיסה זו היא לא היסטורית – אם הנאצים הם בני אדם זה הרבה יותר מפחיד.

גרמניה אחרי מלחמת העולם השניה:

ארץ אבות\ היסטוריה אלטרנטיבית – מה היה אם? [ הספר מאת רוברט האריס].

אדוארד השמיני*, ג'וזף קנדי* - פרו נאצים.

מונומנטים של יוון העתיקה במרכז ברלין.

גרמניה אחרי מלחמת העולם השניה*

מפת גרמניה 1945*

[גרמניה מחולקת, ברלין מחולקת]

1949 – איחוד מערב גרמניה ע"י ארה"ב, סיוע מסיבי מארה"ב, מארק גרמני חדש.

בריה"מ לא מסכימה לאיחוד, אך היא לא רוצה מלחמה – הסכימה להסדרים מורכבים בגרמניה המחולקת – שלושת רבעי ברלין היא מובלעת מערב גרמנית באזור המזרחי שמחוברת בהיי וויי ובמסדרון אווירי שהוא שטח מפורז. – שיטת השלטון ברמניה היא לחלוטין שיטה דומה של ארה"ב. וכך גרמניה הצליחה להתגבר מהר מאוד על קשייה הכלכלים.

תעשיית הקולנוע הגרמנית לא התאוששה רק לאחר עשרות שנים אחרי המלחמה – לפני כן תעשיית הקולנוע בה שגשגה ולאחר המלחמה היתה נפילה עד תקופת הגל החדש הגרמני. רבים מיוצרי הקולנוע הגרמני עקרו לתעשיות בחו"ל, בעיקר ארה"ב [פריץ לאנג], אלו שנשארו, בינהם לני ריפנשטהל נדחו מהתעשייה.

הזיכרון הקולקטיבי הגרמני – העבר של גרמניה הוא עבר שאי אפשר להתמודד איתו ובו בזמן אי אפשר שלא להתמודד איתו, הוא נמצא שם ונוכח אך קשה מאוד להכיל אותו.

1945 – 1947 – ארה"ב מפעילה תהליך של דה נאצי פיקציה – הוצאת הנאצים מגרמניה, השיא של ההוצאות להורג של הנאצים – ההבנה הייתה שדה נאצי פיקציה של גרמניה היא דה גרמניזציה – צריך לחסל אליטה שלטונית ברמה הבסיסית ביותר [ כל מנהל בית ספר היא חבר מפלגה].

בנוסף, ב1947 מתחילה באמת המלחמה הקרה – גרמניה נמצאת בחזית של המערב והמזרח, היא הופכת לאזור ספר בין שתי המעצמות [בריה"מ וארה"ב], עד היום לגרמניה אין צבא, מי ששומר עליה זו ארה"ב. – בוטל תהליך הדה נאציפקיציה כדי להפוך אותה למדינה חזקה אל מול מזרח אירופה.

1949 – 1960: נס כלכלי, גרמניה חוזרת למשפחת העמים, ב 53 גרמניה מצטרפת לברית נאט"ו (ברית המדינות הצפון אטלנטית).

בניגוד לאיטליה – שם כבר דור הבנים החל לעשות סרטים על "השנים הנעלמות של הפאשיזם" – בגרמניה המשיכו עם נרטיב הרע השטני – נאמר על ההסטוריה הגרמנית שאי אפשר להכיל אותה ואי אפשר להתמודד איתה. בעקבות הסרט "הארורים, כשהיה מקובל להתייחס לנאציזם בנושא של מיניות, גם דור הבנים בגרמניה לא התמודדו עדיין עם הנושא בתפיסת הבנאליות של הרע. כל הסרטים שחזרו את אותו רעיון של הרע השטני.

הרוצחים ביננו\ וולפגנג שטאודה\ 1946

במקביל לרומא עיר פרזות – מוצגים הנאצים כמעטים פסיכופטים.

קאנאריס, זה קרה ב 20 ביולי

יצירת הנראטיב המקובל בקולנוע ובחברה הגרמנית מאז שנות ה 50.

הפרדה בין האס. אס לוורמאכט [הצבא הגרמני] – הצגת הוורמאכט כצבא טוב שלא עשה פשעי מלחמה – כשנפתחו הארכיונים הרוסים לאחר המלחמה התגלו מימדי הפשעים של הוורמאכט משום שהיו הרוב.  * הגנרל של השטן. נראטיב שנח לגרמנים.

הראשון ששלל את תפיסת הרע השטני, "הרוצחים בנינו", הוא פולקר שלנדורף [וגינטר גראס] עם תוף הפח – הוא אומר שכל הגרמנים רעים, כל הגרמנים הם נאצים והיטלר צמח מתוך הבורגנות הגרמנית.

1979 – תוף הפח\ פולקר שלנדורף:

רק שהגיע השיא של הגל החדש הגרמני – מבוסס על ספר של גינטר גראס מ 1959 – כתב אישום כנגד גרמניה – כל גרמניה היו נאצים. הסרט הולך הרבה עם המסר של הספר, אך נעשו בו ויתורים כדי שאנשים יראו אותו – הקולנוע הגרמני מתקשה להתמודד עם בעיות העבר בגלל הקהל שלא רוצה לשמוע את כתב האישום עליו.

הסיפור מתרחש בדנציג, אזור מחלוקת בין גרמניה לפולין [שעבר בין שליטת מדינות כל הזמן]. ההתרחשות היא בזמן שהאזור בשליטת פולין [בעקבות מלחמת העולם הראשונה], אך הגרמנים בדנציג תחילים להרגיש טוב יותר בגלל פעולותיו של  היטלר [האזור חוזר מדנציג הפולנית – גדנסק – לדנציג הגרמנית]. הסיפור מתמקד במשפחה גרמנית. מסופר על אוסקר, ילד שהחליט שלא להתבגר ונשאר גמד בעקבות חטאי אבותיו – הסיפור מסופר מנוקדת מבטו של הילד – עליית הנאציזם ועד נפילתו.

יש פארודיה בליהוק – הנאצי נראה "נחות", בעוד שמי שנראה יותר "ארי", "אידאל היופי של לני ריפנשאהל" – הוא דווקא הפולני – הדוד יאן.

הקומפוזיציה בנאום והצילום ה"שחור לבן" – מחזיר אותנו כמעין "ציטוט פארודי"  [אותם קומפוזיציות] מנצחון הרצון, גם בתוכנו של הנאום.

הנאום הוא "החלום" המציאות המדומיינת [מצולם בשחור לבן, שבקולנוע המודרני הוא סמל למציאות מדומיינת].

הוא עובר משם לכניסתו של הילד דרך החצר האחורית של האספה ומציג את הזוויות צילום של ניצחון הרצון אך בהגזמה. זווית גבוהה היא גבוהה יותר – ממאדירה למאיימת.

אוסקר עם תוף הפח מבלבל את התזמורת – המארש הנאצי הופך לג'אז ולאחר מכן לואלס ואנשים מתחילים לרקוד עד שהגשם יורד.

בהמשך אוסקר מתבגר בתור גמד, הוא חוזר הביתה מהמלחמה [הוא חייל בקרקס הצבאי] – ה"דוד יאן" נרצח ע"י הנאצים, אמו של אוסקר מתה מצער – אביו של אוסקר נשוי למאהבת של אוסקר ויש להם ילד בן 3 שלא ברור של מי הוא.

מבחינת רע שטני מול הבנאליות של הרע – יותר לכיוון הבנאליות של הרע – הנאצים רעים, אך הם מוצגים כאנושיים, אפילו לא יוצלחים וקלוקלים בצורה אנושית – האבא, הנאצי של הסרט – הוא אבא דואג, לא טוב לב אך לא רע במיוחד – ובעיקר אנושי. הסצנה של האספה שמתפוצצת בגלל הטעות של התזמורת והגשם מציגה את הרעיון שאין "הוד והדר" – יש שאיפה להוד והדר שלא קיימת. האבא של אוסקר הוא דמות מובהקת של הבנאליות של הרע על הפחדנות האנושית שלו.

אך הסרט משתנה מהספר בנקודה מסוימת – הוא מעדן את תפיסת הבנאליות של הרע – הסרט מציג אמנם את הגרמנים כנאצים כולם, אך גם כסובלים – הגרמנים סבלו מאוד בין 1945 עד 1947, יש פה את הנראטיב של הגרמנים המסכנים שנורא סבלו במלחמה. סצנת האלימות היחידה בסרט היא הסצנה של רוסים נגד הגרמנים המסכנים [הרוסים בסרט הם אסייתים (טטארים – גזע שבין רוסי לסיני), [תרגיל מובהק של ערמת התמונה]. האסייתים (והסכנה הרוסית של רוסיה האסייתית) נחשבו לאיום גם בתקופת שנות ה 70, ויכוח הסטוריונים שטען שחלק גדול ממעשיו של היטלר נובע בעיקר מרצון להגן על הגרמנים מרוסיה האסייתית – שגם האמריקאים היו נגד הרוסים והאסייתים – הוצג אויב משותף לארה"ב וגרמניה – הרוסים. 

בשנת 1941 – 1942 – המצב של גרמניה היה נהדר – כל הרכוש של אירופה הגיע לגרמניה והמצב הכלכלי שם היה נהדר, לאנשים היה שפע ולא היה שם רעב כמו בשאר אירופה. מה שמציג את גרמניה בצורה אמיצה לתקופה.

אך עם זאת הגרמנים מוצגים כקורבנות. בנוסף – אוסקר בספר נשאר גמד [העבר של גרמניה ממשיך לחיות], בסרט הוא בוחר לגדול, להתבגר – זו נקודה בעייתית שמשאירה את הנאציזם כאנקדוטה, כאירוע היסטורי שעבר ונגמר.

לילי מרלן\ ריינר וורנר פאסבינדר\ 1981:

פאסבינדר שייך לגל החדש הגרמני, אחד הבמאים החשובים בהסטוריה של הקולנוע – פאסבינדר מתמחה במלודרמות אירוניות – פארודיות. צריך להסתכל על המסר של הסרט כמסר פארודי. לילי מרלן הינה פארודיה על המלודרמה ועל ההיסטוריה הגרמנית.

לילי מרלן הוא ביוגרפיה על הזמרת המפורסמת מתקופת המלחמה ללה אנדרסון ששירה המוכר ביותר הוא "לילי מרלן", הסרט מספר את הסיפור שלה – היא היתה מאוהבת ביהודי שוויצרי, אביו לא היה מעוניין במערכת היחסים שלהם ומשתמש בנאציזם כדי להפרידם. בזמן המלחמה הוא בשווייץ, היא בגרמניה, הקריירה שלה מתחילה לנסוק בעקבות השיר "לילי מרלן", והממסד הנאצי מתחיל להכירה.

בסצנת פגישתה עם הממסד הנאצי – במשרד התרבות – התאורה מפוצלת, גם המשחק – משחק רשמי, קר, תאורה קרה – היא מאורת בתאורה חמה, רגישה יותר, עדינה.

הצבת הדמויות, העמדה לא ריאליסטית [מדברות עם הגב אחד לשניה ועם הפנים למצלמה] – מלודרמית מובהקת ואף הפארודיה המפורסמת ביותר לג'אנר המלודרמטי.

העיסוק בנושאים הוא מלודרמטי – הטרדה מינית, אהבה, רומנטיקה.

לבושה של ללה אנדרסון הוא לבוש מוגזם, בגדים מוגזמים של שחקניות קולנוע אמריקאיות משנות השלושים.

הארכיטקטורה היא מלאת הוד והדר – הייצוג של היטלר בסרט היא לפני הפגישה, כשהדלת נפתחת נראה אור גדול ומוזיקה שמימית – היטלר מוצג אולי אף כאלוהים.

שוט הצגת הדירה שקיבלה ללה אנדרסון מהנאצים הוא מאפיין מובהק מלודרמטי אמריקאי – הצגת הגודל, הפאר, העושר של הריהוט והביגוד, החלונות הגדולים.

המלחמה נגמרת – ללה אנדרסון מגיעה סוף סוף לשווייץ – לפגוש את בן זוגה שעזבה בשווייץ, שהוא מנצח על תזמורת – פאסבינדר צוחק על ההתכוונות של המלודרמה להתעסק בתרבות גבוהה, על התזמורת הפילהרמונית של כל אישה בורגנית צריכה ללכת אליה כי זה סמל סטאטוס לתרבות גבוהה – בעוד שמלודרמה הינה דבר זול לחלוטין. 

ברע שטני [הוד והדר] ובנאליות של רע – על פניו יש פה ייצוג של הוד והדר – הסרט מקדם תפיסה של הנאצים כתקופה מסודרת, מהודרת, קסומה, את הנאצים ככל יכולים ואת היטלר השולט על כל הסדר המופתי הזה.

יש אפילו אנטישמיות – אזכורים רבים למשפר 6 מליון.

בן זוגה היהודי בוגד בללה בסוף, מתחתן עם גברת מנדלסון המהודרת יותר, בעוד שהגרמנים לבד בחושך.

ללה מצטרפת בשלב מסוים למחתרת אנטי נאצית ענקית בגרמניה [שכמובן לא היתה קיימת].

לכאורה זה סרט שמציג את הגרמנים כקורבנות של היהודים, ואת היטלר כאלוהים ואת הנאצים כשליחי האל.

בעצם, יש כאן בדיחה צינית – אירוניה – על התפיסה שהנאצים היו רוצים לראות את הנאציזם. יש כאן בדיחה על הבורגנות הגרמנית, פארודיה על ההיסטוריה והבורגנות הגרמנית.

פאסבינדר מחקה בעצם במאי מפורסם אמריקאי דני - דוגלס סירק שגם עושה סרטי מלודרמה אירוניים – סירק צוחק על הבורגנות האמריקאית ופאסבינדר על הבורגנות הגרמנית המיוצגת על ידי הכוכבת של הסרט. הבדיחה היא על איך הבורגנות הגרמנית רואה את העבר הגרמני ועל איך היא רואה אותו בעיניה כפי שהייתה רוצה שהוא יראה.

ילדה רעה\ מיכאל וורהובן\ 1990

לא סרט על התקופה הנאצית, אלא סרט בהווה (על שנות השמונים). מספר על תלמידה מצטיינת שעושה עבודה אישית כבונוס לציון – העבודה: לבדוק מה קרה לעיר שלה בתקופה הנאצית. היא מכירה את הסיפור שסיפרו לה – העיירה התנגדה לנאצים ובמקום הייתה מחתרת נאצית חזקה. היא מנסה לפתוח את הארכיונים בצו משפטי – היא מצליחה אחרי שנים לפתוח את הארכיונים ומגלה שהעיר הזאת מאוד נאצית, שראשי הנאצים עוד חיים בה – שהעיירה שינתה את עורה אחרי נפילת הנאצים, והחליטה לשקר לצעיריה כדי להשכיח את העבר. היא מוציאה ספר בו היא מאשימה את ראש העיר כנאצי וראש העיר מחליט לתבוע אותה.

הסרט הוא על התמודדות של בני הדור השלישי בעיירה עם ההסטוריה שלה – ועל חוסר ההתמודדות של הדור המבוגר עם ההסטוריה שלהם.

 אך כשהיא מצליחה ומקבלת דוקטורטים של כבוד העיירה נוקטת בגישה שונה, הספר שלה מתפרסם, הם מבטלים את תביעת הדיבה, מפארים אותה, מזמינים אותה להרצאות, מתנהגים אליה יפה ומפסלים את דמותה – בעצם כדי להשתיק אותה, כדי שלא תגלה עוד על העבר, אך היא לא מוכנה לקבל את זה. הקריאה בסרט היא לזכור את העבר. וורהובן הוא במאי שמתמודד עם חוסר הנכונות של הגרמנים להתמודד עם העבר שלהם, הוא לא מקובל כל כך בגרמניה וסרטיו הם סרטי אוונגארד לא קלאסיים שלא מיועדים לקהל הרחב.

הסרט היחידי שאומר באופן ברור ונחרץ שהגרמנים לא מסוגלים להתמודד עם העבר שלהם הוא סרט שוליים – סרט שוליים שאומר אמת לא נעימה בפניהם של הגרמנים. בניגוד ל"יום מיוחד" האיטלקי שהוא סרט מיינסטירימי עם הכוכבים הכי גדולים.

הנפילה\ אוליבר הירשביגל\ 2005:

הנפילה הוא סרט הסטורי מאוד מדוייק, הוא מתבסס על ספר של הסטוריון הגרמני יואכים פסט "היטלר בבונקר", שחקר באופן מאוד מעמיק את עשרת הימים האחרונים בבונקר של היטלר. יואכים פסט מסתמך על ארכיונים וראיונות – בדרך כלל מעדיפים ניירות כי הזכרון האנושי הוא משהו שקשה לסמוך עליו. והסרט מבוסס על אירועים הסטוריים אמיתיים (עד כמה שאפשרי בקולנוע). הסרט יצא כשהדור שהשתתף במערך ההשמדה ובמלחמה כבר חלף מהעולם – מסתמן כי נרטיב של רוע שטני שייך לדור הראשון בעוד שסרטים חדשים יותר ומתקדמים יותר שייך לתפיסת הבנאליות של הרוע – הדור השני והשלישי יכלו לעסוק בארועים בצורה הרבה יותר "רגועה" וללא ממש תחושת אשמה.

הרייך השלישי הסתיים בתחילת אפריל 1945, בעלות הברית החליטו החלטה אסטרטגית של א עושים הסכמי שלום ושביתת נשק עם גרמניה, צריך להביס אותה באופן סופי. הסרט מתמקד בביוגרפיה של גיבורה אחת טראודל יונגה שהייתה המזכירה של היטלר שגם כתבה ספר והתראיינה ויואכים פסט השתמש גם בראיונותיה.

עוד דבר בעייתי – שיחות שהיו שלא ברור אם היו או לא היו כמו שהם מוצגים, יואכים פסט מביא לנו את קטעי השיחות (בעיקר עם אלברט שפהר שגם כתב ספר "בתוככי הרייך השלישי") והוא מבהיר שהן "עיוות הסטורי".

התוספת של ההתנצלות של טראודל יונגה היא תוספת חדשה – היא מסוגלת להתנצל ולקחת על עצמה אשמה – משפט מובהק של בנאליות של רוע: היא הייתה חלק מהמנגנון, היא לא התכוונה שכך יהיה.

תחילת הסרט – השנה היא 1942: הרייך השלישי בשיא פריחתו, אך בוחרים להציג את היטלר במרחב "דחוס" בתוך ארכיטקטורה רגילה, הפוכה להוד וההדר הנאצי של "ניצחון הרצון" של ריפנשטהל.

כשהיטלר שואל את המועמדות להיות מזכירות מהיכן הן זה מרפרנס ל"ניצחון הרצון" שכולם צועקים מאיזה עיר הם. הסיבה: הצגת כל בני גרמניה, לא משנה מאיזו עיר, כולם כעם אחד. בגלל עניין ה"מדינה החדשה" והנסיכויות הנפרדות שהיו בה לפני כן, לא ברור מאליו של כלהגרמנים הם "עם אחד".

במפגש הראשון עם היטלר הוא מוצג כאיש נחמד, הוא אבהי וסלחני, הוא מקבל את טראודל יונגה לעבודה למרות שקצב הקלדתה אינו משביע רצון.

3 שנים לאחר מכן, ב 1945 – מוצג היטלר "אחר" – זהו סרט שמתכתב עם ניצחון הרצון רק הפוך – כאן הזווית היא נמוכה ומקטינה. בניגוד למרחב (הוד והדר) שבנצחון הרצון, כאן יש רבים בחדר קטן ודחוס – היטלר לא נראה כאן כמי ששולט במרחב. הקטע שאחרי מציג את היטלר כמי שאולי נחמד למזכירות, אך הוא דיי פסיכופאט – הוא לא חושב בכלל על שלושה מליון האזרחים שחיים ברלין. אך זה עדיין לא נראה כ"רוע שטני" – זה אנושי להיות פסיכוטי. אך תגובות האנשים סביבו: הם חושבים שהוא מעורער לחלוטין, הם כבר לא סומכים על שיפוטו, אך הם מקשיבים לו משום שהאלטרנטיבות מפחידות יותר.

בסיום הסרט – אנו מזדהים עם "הרופא הטוב" ועם טראודל יונגה – הם בוחרים בהמשך, בחיים, הם מייצגים את גרמניה החדשה – אנו מזדהים עם דמויות שבחרו להמשיך לחיות ולא למות מוות חסר דעת (לפי הסרט), גם הרופא בפירוש מוצג כמי שעושה מעשים טובים.

שיטת המבע הקולנועי היוצרת הזדהות – קלוז אפ. גם הליהוק – הדוקטור נראה אמין יותר. ומבחינת המשחק – אלו שהחלטותיהם שגויות לפי הסרט מדברים כמו רובוטים.

המפגש עם הרוסים מוצג כמסוכן – סאונד מפחיד, קלוז אפים של טראודל יונגה והילד שמעידים על לחץ. הרוסים לא עושים דבר לטראודל ולילד (למרות סיפורים היסטוריים של אונס ורצח נשים גרמניות), אך הסרט לא "מקרבן" את הגרמנים, לא מציגם כמסכנים.

יש גם מעין הצדקה גם לאלו שמחליטים להתאבד – גם הם לא מפלצות –  הרופא שואל את השאלה הנשאלת היום: למה הם התאבדו? הוא מקבל תשובה שלא נראית לא הגיונית הם עושים זאת מתוך אהבה ונאמנות לפיהרר.  הם מתאבדים מול פניו המשתאות של הרופא – המייצג את ההשתאות של הדור של היום.

אנו עוברים סוף סוף מן המרחבים הקלאוסטרפובים לעולם חיצוני – לבנייתה של גרמניה החדשה. יש גם הצגה לתושיה הגרמנית: איך הם הצליחו להסתדר ולהתמודד אחרי המלחמה? (שאלה שמעניינת את הדור החדש: איך אבותיהם הצליחו להשתקם אחרי כל ההרס?) – ישנה דוגמא בסוף הסרט: טראודל והילד נוסעים על אופניים לעבר עולם חדש, עתיד חדש – זוויות צילום פתוחות, פס קול.

בכותרות הסיום:

קודם כל – יש מקום מיוחד להשמדת היהודים – רבים מתו אך גם 6 מליון יהודים.

רוב גיבורי הסרט הם אלו שנשארו בחיים, אלו שחיו כדי לספר.

התשובה הגרמנית – ההתנצלות היא גם דרך ה"חוסר ידיעה", הם אומרים "לא ידענו", אבל בשביל המצפון – להווה היא אומרת "היינו צריכים לדעת".

הסרט עושה היסטוריזציה לנאציזם – מוציא אותו מהמיתולוגיה, ממלכת השטן או ההוד וההדר ומכניס אותו להסטוריה אנושית – הוא מציג את הנאצים כאנושיים וגם את היטלר – אמנם פסיכופאט אך יש בו צדדים אנושיים. למרות שה"טהורות" שלו מציגה אותו כקנאי מדיי לעמדות – צמחונות, לא מעשן, לא שותה.

הסרט טורח בעיקר להציג את היטלר כאנושי, אך גבלס, למשל, עדיין נשאר יחסית פלקטי, חד מימדי, הליהוק שלו מוטעה ומוגזם.

טראודל יונגה מוצגת בתור "הגרמניה שמתחרטת" – אך היא הייתה נשואה למישהו מהמשמר האישי של היטלר (במהלך השלוש שנים שהייתה מזכירתו של היטלר), אביה היה חבר מפלגה נלהב, היא ידעה הרבה יותר ממה שהיא מספרת והייתה מקורבת הרבה יותר ממה שמתואר.

הסרט מציג מעין אווירה טראגית – כאילו הנאצים הם הקורבנות האחרונים של היטלר, הסרט ניסה להימנע מזה – אך אווירת הטרגדיה והרגשות מכניסה יותר עניין בסרט.

שלמה זנד טוען ש"ילדה רעה" הוא הסרט שנותר זה שמדבר על העבר ולא עושה הנחות לגרמנים, בסרט "הנפילה" יש קצת יותר נחות לגרמנים.

הקולנוע והזכרון המערבי על הנאציזם:

היחסי המערבי, בעיקר ארה"ב והוליווד אל הנאציזם: בעוד שהפאשיזם היה שולי לעניין ההוליוודי, הנאצים כן עניין – נעשו הרבה סרטים מחוץ לגרמניה, במערב, על הנאציזם – סרט אמריקני, סרט, איטלקי, סרט דני. הדיון הוא על איך המערב התייחס לנאציזם בזמן הנאציזם – הוליווד מאוד חששה מהבעת דיעה בנוגע לנאציזם. הוליווד היתה אז בעיקר יהודית, היתה זו תקופה מאוד אנטישמית והיהודים בהוליווד לא רצו למשוך אש לעובדה שהוליווד יהודית – הם החזיקו בדעות אנטי נאציות, בני משפחותיהם היו קורבנות של הנאציזם, אך הסרטים ההוליוודים השתדלו שלא להתעסק בנאציזם. אחרי 1941 המצב השתנה – כל סרט היה עם אלמנטים של תעמולה בעד בעלות הברית, רוב סרטי העלילה התגייסו לתעמולה – הסרטים הציגו את הנאצים כנבלים, כשטניים. אך בסרטים אלו הנבלים הנאצים הם נגד אמריקנים ואירופאים, אך לא הוזכרה המילה "יהודי", המילה "יהודי" היתה טאבו מתוך בריחה מהזהות היהודית – הוליווד העדיפה שלא להכנס לנושא טעון זה משום שאנטישמיות לא הייתה בקונצנזוס וחלקים גדולים מארה"ב היו אנטישמים.

ובכל זאת עד 1941 והצטרפותה הרשמית של ארה"ב למלחמה, היו כמה סרטים אנטי נאצים אך לא בפרוש כלפי יהודים: חייו של אמיל זולא: סופר שחי בצרפת במאה ה 19 – איך זה קשור לנאציזם? אמיל זולא מגן על דרייפוס, אך אין דיבור בסרט על כך שדרייפוס יהודי וגם לא אומרים את השם המפורש.

דוגמא נוספת היא של האחים וורנר (שנחשבו לאולפנים פוליטיים), ב 1938 בליל הבדולח הסוכן שלהם נרצח בגרמניה – "סערה קטלנית" – הסרט מציג את הזעזוע של איך הסטודנטים מתלהבים יותר ויותר מהנאציזם – אך לא מוזכר שהפרופסור המזועזע הוא בעצם יהודי.

הקולנוע הבריטי הוציא דווקא סרטים אנטי נאצים  בתקופת המלחמה, בצרפת לא היו סרטים אנטי נאצים.

הדיקטאטור הגדול\ צ'פלין\ 1940: מבחינה זו – "הדיקטטור הגדול" שונה מהסרטים של הוליווד באותה תקופה. הוא היה בוטה מאוד לתקופתו – הוא אמר בפרוש את המילה "נאצים". הסרט התאפשר כי צ'פלין לא היה כפוף לאף אחד, היה לא חופש אמנותי כמעט מוחלט, לכן הוא יכול ליצור סרט אנטי נאצי מובהק. האולפנים בהוליווד ניסו להניאו מעשיית הסרט משום ש ב 39 ארה"ב נקטה בעיקר במדיניות בדלנית – להרוויח כסף מהמלחמה ולא לנקוט צד. הוליווד אוימה שאם תנקוט עמדה בנוגע לנאציזם היא תסומן כ"יהודית" – האולפנים הצליחו "להוריד את הסרט" רק מבחינת משרד הצנזורה האמריקני ע"י שינוי השמות: אדולף היטלר זה "אנדואיד הינקל", גרמניה היא "טומניה" וכו'.

צ'פלין ב1940 לא הבין את מידות הזוועה הנאציות, הם לא היו הליצנים שהוא תיאר אלא הרבה יותר מפחידים מכך. הצגתם בתור ליצנים יצרה כמה בעיות -

בנאום של "הינקל" יש חיקוי ל"נצחון הרצון" של ריפנשטהל.

הנאום הוא פוליטי, התרגום לנאומו הוא מעודן יותר ממה שהוא אומר – "הדמוקטיה מסריחה" הופך ל"הדמוקרטיה ריחנית" – זו היא ביקורת על המערב שמסרב לשמוע את היטלר ומתרגם אותו בצורה מעודנת יותר.

בתוך "הג'יבריש" יש מעין הגיון של משמעויות שצ'פלין מכניס – הוא מדבר על הבחורה הארית עם הצמה, הציצים הגדולים והשרירים בשביל ללדת ילדים שיהיו חיילים להינקל – זו היא פארודיה על הנאומים של היטלר.  הוא מעיז להגיד בנאום מה הנאצים חושבים על היהודים (ומשתמש במילה יהודים) – בתרגום אגב נאמר שהינקל זה עתה התייחס לעם היהודי.  ההוד וההדר הנאצים נשברים בחוסר סדר מבדח ואז הינקל נופל במדרגות, התינוקת שהוא מחזיק בשביל המצלמות – חיתולה מסריח וכו'.

צ'פלין מבין שניצחון הרצון זו הצגה, ניצחון תעמולתי מבריק – הוא נלחם בניצחון הרצון עם שבירת ההוד וההדר של ניצחון הרצון – אין הוד והדר, הנאצים והינקל הם ליצנים.

עלילת המשנה של הסרט היא על החייל\ הספר היהודי שלקה באמנזיה לאחר המלחמה, התעורר בתקופת עלייתו של היטלר לשילטון ותופס אותו. צ'פלין אוהב להזדהות עם האנדרדוגס – לכן גם היה לו קל להזדהות עם היהודים בתקופה ההיא – הסרט הכעיס מאוד את הנאצים שבסרט התעמולה שלהם "היהודי זיס" הציגו יהודים מפורסמים שהורסים את העולם והוצג גם צ'פלין כיהודי – למרות שהוא לא היה יהודי אך גם לא הכחיש את ה"אשמה" שהוא יהודי.

גם כשהמלחמה הסתיימה, סרטי המלחמה האמריקאים הציגו את הייצוג של הנאצים לזכרון הקולקטיבי הגרמני – יש גרמנים טובים ששייכים לוורמאכט, ויש קצינים גרמנים ששייכים לגסטאפו ולאס. אס והם פסיכופאטים (רוע שטני).

בגלל המלחמה הקרה היו צריכם את גרמניה כבעלת ברית (שתפסה חלק מרכזי במפה האירופית) ולכן העדיפו להעלים את הפרוורטיות הגרמנית – נאצים ויהודים.

משפטי נירנברג\ סטנלי קרמר\ 1961:

קרמר היה אחד היוצרים היהודים היחידים בהוליווד שיכל לעשות סרטים פוליטים בתקופת המקרת'יזם כי הייתה לו חסינות (מגיל 12 היה חבר במפלגה הדמוקרטית ולכן לא נחשד מעולם כקומוניסט).

משפטי נירנברג היו אקט אנטי נאצי – משפטים פומביים של הדרג הבכיר של הנאצים (1946 – 1948) – המשפטים שהיו בנירנברג משום שהיא הייתה המעוז הנאצי המובהק (שם גם צולם "נצחון הרצון"). לאט נראה במשפטים שהעונשים הופכים להיות, עם הזמן, קלים יותר בגלל הרצון לצרף את גרמניה אז ל"משפחת העמים".

עלילת הסרט משחזרת באופן חופשי את המשפט של הדרג המשפטי הנאצי במשפטי נירנברג – המשפט שעשק באחריות של אנשי החוק הגרמנים: התובע הכללי הנאצי, שר המשפטים הנאצי.

אחת העדויות בסרט מציגה את נאומו של בכיר שהוא בן אצולה שמנסה להסביר איך הוא קיבל את היטלר, "הנחות" להיות הפיהרר, השולט. קיבלו את היטלר כי גרמניה היתה במצב קשה, אך העולם כל כך פחד מהיטלר, דבר שיצר לגיטימציה גרמנית אליו (גם העולם אפשר לגרמניה לספח לעצמה שטחים דבר שיצר אהדה גרמנית כלפי היטלר) – פתאום גרמניה במצב מסויים ולכן אי אפשר היה לסלקו – אז הגרמנים ה"נורמאלים" הסתכלו סביב והבינו שהם בסכנה – הטירוף של היטלר כבר הפך לאורח חיים.  בעצם יש כאן גרמני שמודה: אך מי שכתב את התסריט היה יהודי אמריקני – הוא מתנצל בשם העם הגרמני? הגרמים לא לקחו אז את האשמה עליו.

הסרט מאוד הכעיס את הגרמנים, הקרנת הבכורה יצרה זעם בברלין – (בשאר העולם הוא היה הצלחה גדולה) במונולוג ההתנצלות הוא מאשים – "אם ידעתם על מאות הייתם צריכם לדעת על אלפים" - הגרמנים לא היו מוכנים לקבל את האשמה. אך הסרט מציג את תפיסת הבנאליות של הרוע – הוא מצביע על אנשים אשמים שרובם נוהגים במסגרת הבנאליות של הרוע – זה בניגוד לתפיסה בה הנאציזם הוצג עד 1961 – הוא סרט חשוב מאוד מבחינת תפיסת הבנאליות של הרוע.

http://offnotes.blogspot.co.il/